כג וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃ כד וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַידוָֽד׃ כה וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כו לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃ כז לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ׃ כח וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְדוָֽד׃ כט אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה׃ ל אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְדוָֽד׃ לא אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ לב מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְדוָֽד׃
לאחר הדרכה מדוקדקת על דיני קרבנות, טהרה וקדושה – התורה לוקחת אותנו הפעם, באחת העליות המרשימות והנוגעות בלב, אל שדה רחב של חיים יומיומיים. אין כאן דיני מקדש או טומאה – אלא החיים עצמם: מה מותר ומה אסור לחרוט על הגוף, איך להתייחס לזקנים, כיצד לשתול עץ וכמה שנים לחכות עד שאוכלים את פריו.
במרכז העלייה עומד דין "ערלה": כשהאדם נוטע עץ בארץ ישראל, שלוש השנים הראשונות פריו "ערלים לא יאכל" – אסורים באכילה. בשנה הרביעית הפרי הוא "קודש הילולים", קודש לה', ורק בשנה החמישית מותר לאכול את פרי העץ – וכך, מתוך המתנה והתאפקות, זוכה האדם לברכה מיוחדת: "להוסיף לכם תבואתו". התורה מאירה כאן עיקרון חשוב: גם בעולם החומר – יש זמן לקודש, יש גבולות, יש סבלנות. זהו חינוך לאיפוק וליראת שמיים גם בתחום הטבעי.
מיד לאחר מכן באות מצוות שבין האדם לגופו ולחברו: איסור אכילה על הדם (פרשנים מפרשים זאת כהתנהגות ברברית, ולעיתים כדרכי עבודה זרה), איסור ניחוש ועוננות – חוקים נגד ניסיונות לשלוט בעתיד בצורה מאגית. אחריהם – ציווי מפורש נגד פגיעות בגוף: לא לקצץ את פאות הראש והזקן, לא לחרוט בבשר, לא לכתוב קעקועים – ובעיקר: "אני ה'!" – כמו לומר: הגוף שלך אינו רכוש פרטי, אלא מתנה מהאלוקים, ויש להתייחס אליו ביראת קודש.
לקראת סוף העלייה מופיעה אחת המצוות היפות והמרגשות בתורה: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". התורה מחייבת אותנו לגלות כבוד לא רק לחכמה אלא גם לשנים. לקום בפני שיבה – זה לא רק נימוס, אלא הכרה בקדושת המסע שעבר אדם. ולמה? "ויראת מאלוהיך – אני ה'": גם אם אף אחד לא רואה אם באמת כיבדת את הזקן ההוא שחלף לידך – הקב"ה רואה.
🌱 רעיון לחיים:
דווקא בתקופה שבה מהירות, מיידיות ושינוי חזות הם ערכים מובילים – התורה מלמדת אותנו את ערך האיפוק, ההמתנה והכבוד למה שאינו זמני: זקנה, עץ, גוף האדם, קדושת הזמן והחיים. יש יופי אדיר בידיעה שלכל דבר יש זמן – ושהחיים לא צריכים להיבנות רק על פי מה שמתחשק עכשיו.
יהי רצון שנזכה לבנות את עולמנו הפנימי והחיצוני מתוך סבלנות, יראת כבוד, כיבוד הדורות הקודמים וקדושת הגוף והחיים.
