אם נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם – לא בגלל עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים – אלא שנאה "חינמית", שנאה בלי סיבה ממשית –
אז איך נבנה אותו? לא על ידי תפילות בלבד, לא על ידי חורבן אויבינו, אלא על ידי אהבת חינם.
אבל מהי אהבת חינם?
האם זה לחייך למישהו שאני אוהב? האם זה לפרגן לחבר שאני מסתדר איתו? זה נעים – אבל לא חינם.
"אהבת חינם" זו אהבה למישהו שלא מגיע לו בעיני. מישהו שלא הסכים איתי, שלא חלק איתי ערכים, מישהו שפגע בי –
ושם, כשאני עוצר רגע, ובמקום להגיב – בוחר לאהוב, לא לשפוט, לא לקטלג, אלא לראות את הצל של הנשמה שבו – שם מתחילה אהבת חינם.
וכעת השאלה חותכת את הלב:
מה בדיוק עשיתי השנה – לבנות מחדש את המקדש באהבת חינם?
האם שתקתי כשיכולתי לדבר לשון הרע?
האם בירכתי את מי שפגע בי – בסתר?
האם הודיתי בלב – על מישהו שהכעיס אותי – ושחררתי את הכעס בלי שהוא אפילו ידע?
האם קיבלתי דעה שנוגדת את שלי – בלי לזעוף?
ואולי עוד יותר עמוק:
האם ניסיתי להבין אדם ששונה ממני – לא רק להימנע מלפגוע בו?
חז"ל מלמדים:
"מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים – מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם"
(יומא דף ט עמוד ב)
המקדש לא נחרב בגלל שהיינו חילונים.
הוא נחרב בגלל שהיינו דתיים – אבל בלי אהבת ישראל.
צמים, מתפללים, וממשיכים לשנוא.
השאלה הזו היא לא רק חשבון נפש.
היא משימה לאומית.
ולכן, גם אם עשית "רק" מעשה אחד השנה של אהבת חינם – אפילו שתיקת כעס אחת,
אפילו חיוך לאדם ששונה ממך לגמרי –
בנית לבנה אחת בבית המקדש.
ועכשיו השאלה היא –
האם תוכל להוסיף עוד לבנה אחת – היום?
