הדפוס החוזר בבראשית א מראה שהעולם נבנה קודם כל על ידי קביעת גבולות, ואז על ידי מילוי בתוך הגבולות. גבול יוצר הֶקשר, תפקיד ושם; בלעדיו אין לדבר משמעות ולא תכלית.
- גבול = אפשרות להבנה ולזמן
הפרק נפתח בהבדלה: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" – ורק אחר כך "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" ונולד זמן מדיד. כלומר, ההבדלה קודמת לשיום ולפעולה. - גבול כְּתנאי חיים
ביום השני נקבע "יְהִי רָקִיעַ… וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", ורק כשביום השלישי ההבדלה מביאה לחשיפת היבשה ולצמיחת החיים, מופיע ה"טוב". הטוב נקשר לתפקוד במסגרת – לא לעצם קיומו של דבר, אלא ליכולתו לפעול בתוך גבול. - גבול מוליד שם ושליחות
בכל פעם שנקבע גבול, באה אחריו קריאת שם: לאור/יום, לחושך/לילה, לרקיע/שמים, ליבשה/ארץ, למקווה המים/ימים. השם אינו רק תווית, אלא ייעוד בתוך מערכת יחסית שנקבעה על ידי ההבדלה. - גבולות כמנגנון מוסרי־קדוש
המקרא משתמש אחר כך בשורש הבד"ל כדי להגדיר קדושה: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" – כלומר קדושה היא תודעת גבולות נכונה. מה שנעשה כבר בבריאה בממד הקוסמי, נעשה בתורה בממד הערכי. - גבול אינו פירוד סופי אלא מסגרת לקשר
גם אחרי ההבדלות, העולם פועל בזוגות שנפגשים: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" ביום הרביעי אינו ניתוק, אלא קצבי אור וחושך שמשתלבים למחזוריות חיה. כך גם מים ויבשה, שמאפשרים יחד חיות ופריון. גבולות אינם חומות – הם נתיבי זרימה. - תכלית האדם בתוך הגבולות
משנקבעו המסגרות, האדם נקרא למלא אותן בחיים ובאחריות. הוא אינו מוזמן לשבור גבולות, אלא לקרוא שמות, לעבד ולשמור, ולהוביל שפע בתוך הסדר שכבר הותווה.
תמצית: הבריאה מתקדמת דרך גבולות כי תכלית העולם היא תפקוד, משמעות וקדושה בתוך מערכת יחסים יציבה. ההבדלה מייסדת את ה"סדר"; המילוי מעניק לו "חיים".
