כט ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ ל אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽידוָ֖ד הִסְגִּירָֽם׃ לא כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ לב כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ לג חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ לד הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לה לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ לו כִּֽי־יָדִ֤ין יְדוָד֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ לז וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ לח אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ לט רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃
מֹשֶׁה עומד מול העם ומרים קול. לא עוד רשימת חוקים, אלא בלדה חדה על מציאות. “לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם” – אם רק נעצור לחשוב, נבין לאן הדרך מוליכה. הוא מצייר סצנה בלתי־שפויה: אויב אחד רודף אלף, ושניים מניסים רבבה. איך זה קורה? רק כש“צוּרָם מְכָרָם ויְדוָד הִסְגִּירָם” – כשמסתלקת ההשגחה, המספרים מתפרקים מהגיון.
ואז התמונה מתחלפת לכרם. אשכול נוצץ, אבל טעמו מר: “כי מגפן סדם גפנם… ענבי־רוש, אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת”. היין שלהם אינו משמח לב – “חמת תנינים יינם”—משקה שמצרב מבפנים. זה משל מדויק: כשמקור ההשראה מקולקל, גם הפירות יישאו את טעמם.
אלא שהחשבון לא אבוד; הוא רק “כָּמֻ֣ס עמדי, חתום בְּאוֹצְרֹתָֽי”. הצדק אינו שוכח – הוא ממתין לזמן הנכון: “לי נקם ושלם… כי קרוב יום אידם”, אבל באותה נשימה כבר נפתח סדק של רחמים: “כי ידין יְדוָד עמו ועל־עבדיו יתנחם” – דווקא כשהיד אזלה ואין עוצר ועזוב, מתעוררת החמלה.
מֹשֶׁה הופך את המראה כלפי עבודת־האלילים: “אי אלהימו? צור חסיו בו” – אם הם אכלו את חלב זבחיכם ושתו את יין נסיכיכם, שיקום מי שנשאתם אליו עיניים… והשתיקה רועמת.
ואז מגיע הפסוק שאי־אפשר להתווכח איתו, הצהרת זהות רועמת מעל כל המשל והמליצה:
“ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלהים עמדי; אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל.”
זו לא רק אזהרה – זו הזמנה: לשוב אל הצור כדי שהיין הבא יהיה מתוק.
שורה תחתונה קצרה: כששוכחים את המקור – גם ההצלחות נהיות מוחות; כשחוזרים אל הצור – הדין מפנה מקום לריפוי.
