האם המעשה של רבקה ויעקב – התחפושת, הרמאות – הוא מעשה מוסרי מוצדק כי הוא "לטובת הברית" ו"מכוח הנבואה", או שהתורה דווקא מציגה כאן מורכבות מוסרית ו"מחיר" כבידת-משקל?
התורה לא נותנת לנו כאן "הכשר חלק" על המעשה של רבקה ויעקב, אבל גם לא מציירת אותם כרשעים. היא מציגה מהלך מורכב מאוד: מצד אחד צדקת גדולה, נבואה, שמירה על הברית; מצד שני – מחיר כבד, ארוך טווח, על הדרך שבה זה נעשה.
נלך שכבה שכבה.
- מה כן מצדיק את המעשה?
יש כמה נקודות חזקות מאוד לכיוון "יש כאן יסוד מוצדק":
א. הנבואה של רבקה
רבקה קיבלה עוד בהריון אמירה אלוקית:
"ושני גוים בבטנך… ורב יעבד צעיר" (בראשית כה, כג).
היא יודעת מבפנים שהקטן, יעקב, הוא זה שאמור לקבל את המשך הדרך הרוחנית.
כשיעקב פוחד מהתרמית ואומר "אולי ימושני אבי… והבאתי עלי קללה", היא עונה לו "עלי קללתך בני" (כז, יב–יג) – כאילו אומרת: אני לא פועלת ממצב של גחמה, אלא מתוך ידיעה עמוקה ותפקיד.
ב. עשו כבר מכר את הבכורה
התורה עצמה כבר קבעה קודם:
"ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים… ויבז עשו את הבכרה" (כה, לד).
כלומר, עוד לפני פרשת הברכות, עשו ויתר מרצונו על מעמד הבכורה הרוחנית, והראה יחס זלזלני לעתיד ולברית.
מנקודת מבט זו, רבקה ויעקב לא "גונבים" משהו ששייך לעשו, אלא דואגים שהברכה תתאים למצב האמיתי: מי שראוי באמת, ומי שכבר זלזל בתפקיד.
ג. המהלך מסתיים בהסכמה של יצחק
כשעשו מגלה, יצחק נחרד, אבל אומר על יעקב:
"גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (כז, לג).
חז"ל והמפרשים מבינים שיצחק מכיר פתאום: יעקב הוא זה שאמור לקבל את הברכה העיקרית, ויש כאן יד ה'.
בהמשך, יצחק גם מברך את יעקב שוב, ביודעין, לפני שהוא יוצא לחרן (כח, ג–ד).
כלומר, בסוף – גם יצחק מסכים שהתוצאה נכונה.
מנקודת המבט הזו אפשר לומר:
הרעיון הבסיסי – שיעקב יישא את ברכת אברהם – אכן מוצדק, נכון, ואפילו נדרש.
- אז למה בכל זאת זה מרגיש "עקום"?
כאן מגיעה המורכבות שהזכרת.
א. יעקב אומר משפט קשה מאוד
כדי לבצע את התרגיל, יעקב אומר ליצחק:
"אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (כז, יט).
חז"ל התאמצו מאוד להסביר איך זה "נכון בדרש" (אנכי – מי שאני, עשו בכורך – מי שאמור לקבל, או אנכי, [מי שהביא לך] עשו בכורך), אבל בפשט – זה נשמע כמו שקר גלוי.
גם עצם התחפושת, הצמר על הידיים, הבגדים, השימוש בריח של עשו – הכל עטוף בשפה של הונאה.
ב. המחיר המיידי – בית שמתפרק
תוצאות ישירות:
- עשו צועק "צעקה גדולה ומרה עד מאוד" (כז, לד) – כאב שקשה להתעלם ממנו.
- "וישטם עשו את יעקב" (כז, מא) – נכנסת שנאה עמוקה בין האחים.
- רבקה מאבדת את יעקב ל"כמה ימים" שמתארכים לשנים רבות, ולא רואה אותו שוב (על פי חז"ל).
- יעקב בורח, חי שנים בגלות, סופג רמאות מלבן – "ככה זה כשעולם הרמאות נכנס לבית".
כלומר: התורה ממש לא מחביאה את המחיר.
יש ברכה – אבל יש גם שבר.
ג. שתיקת התורה – בלי "מחמאה" מפורשת
שמת לב: התורה לא אומרת בשום מקום
"טוב עשו רבקה ויעקב".
לא נאמר "וייטב הדבר בעיני ה'" כמו במקומות אחרים.
היא מספרת את הסיפור, מראה את התוצאות, נותנת לנו לראות בעצמנו את הקושי.
זה סימן מאוד חשוב:
כאשר התורה רוצה לשבח, היא יודעת לעשות זאת במפורש.
כאן – היא שותקת.
הסיפור כתוב באופן שמזמין אותנו להרגיש גם את הצדק שבמטרה, וגם את אי-הנוחות מהאמצעים.
- איך המפרשים הולכים בין הטיפות?
אם נסכם בגדול (בלי להיכנס לכל לשון רשמית):
יש קו אחד שאומר:
- רבקה פועלת כמין "נביאה", יודעת שהמשך השושלת חייב לעבור דרך יעקב.
- יצחק טועה בהערכת עשו, ורבקה מתקנת.
- העולם לפעמים דורש מהלך עקום במציאות עקומה כדי ליישר קו.
ויש קו שני שאומר:
- אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן הונאה.
- העובדה שהסיפור מוליד שנאה, בריחה, סבל, וגירוש – היא חלק מהמחיר המוסרי.
- התורה מלמדת שדווקא כשמטרות הן קדושות, צריך להתפלל שהדרך אליהן תהיה ישרה ככל האפשר, אחרת זה חוזר אלינו כבומרנג.
ויש גם דעה מאוזנת, שכך הייתי מציע לראות את הדברים:
- המהלך "מוצדק" ברמה עמוקה – יעקב אכן צריך לקבל את הברכה, רבקה אינה פועלת מאינטרס אישי אלא מתוך נבואה ותובנה אמיתית.
- אבל האופן – מלא מתח, הטעיה, שתיקה, ותחפושת – איננו "מודל לחיקוי".
התורה מראה לנו אותו כדי שנבין: גם צדיקים יכולים לפעול בעולם מורכב, ובחירות קשות משאירות סימנים על ההיסטוריה.
- מה זה אומר לנו?
היום מי שמנסה "לעשות משהו קדוש" באמצעים מפוקפקים, אומר לעצמו לפעמים:
"זה לטובת עם ישראל", "זה לטובת התורה", "זה להציל את העתיד הרוחני" – ונותן לעצמו רשות לשקר, לרמות, למחוק אנשים.
הסיפור של רבקה ויעקב לא בא לתת לגיטימציה לזה.
הוא בא להגיד:
- יש מציאות שבה אנשים גדולים פועלים בתוך סבך – לא שחור לבן, לא ורוד.
- יש מטרות שהן באמת אמת.
- אבל כשמשלבים בהן הונאה, תמיד יש מחיר: אמון שנפגע, קשרים שמתפרקים, כאב גדול שנוצר.
התורה לא אומרת:
"אל תעשה לעולם מהלך מורכב".
אבל היא גם לא אומרת:
"אם המטרה קדושה – הכל מותר".
היא משאירה אותנו בתוך השאלה, ומוסיפה על זה את שאר חייו של יעקב:
- מי שברח עם ברכה, חוזר כל החיים להתמודד עם פחד – מעשו, מלבן, מעצמו.
- מי שגזל (גם אם בצדק עמוק) – חי בעולם שמחזיר לו באותו מטבע שוב ושוב, עד שהוא מתעדן.
אז אם עונים ישירות לשאלה שלך:
לא, זה לא "מעשה מוסרי חלק" בסגנון – הכל מותר בשם הברית.
כן, יש בו יסוד עמוק של צדקת המטרה, אפילו הכרח היסטורי.
אבל התורה בוחרת להציג את זה בצורה שמטביעה בנו תחושת מורכבות, חספוס, ואחריות כבדה על המחיר.
וזו אולי הנקודה הכי חזקה:
היא לא מספרת לנו סיפור על מלאכים,
אלא על בני אדם צדיקים שעושים מעשה גדול מאוד – ומשלמים עליו.
