יג וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְדֹוָ֖ד אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃ יד וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃ טו וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃ טז וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ יז בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃
דמיינו את יוסף עומד על רכס, עוד לפני שהשמש מתרוממת לגמרי. הטל עוד יושב על השדות, והתהום – אותם מעייני־תהום נסתרים – שוכבת מתחת, שקטה ונאמנה. הברכה עליו באה בשכבות: שמים וטל מלמעלה, תהום מלמטה; אחר־כך מחזורי הזמן – תבואות שמש וגרש ירחים – קצבים איטיים שמושכים את היבול מן האדמה; ואז “מֵרֹאשׁ הַרְרֵי־קֶדֶם” ו“גִּבְעוֹת עוֹלָם” – עוצמה קדומה של מקום, זיכרון גאולוגי שמעניק משקל ויציבות.
ובתוך כל זה ניצת ניצוץ מהסנה – “רְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה” – חסד הבוער ואינו אוכל, רצון אלוקי שמונח בעדינות על הראש והקדקד של יוסף, ה“נְזִיר אֶחָיו”: מובדל לא כדי להתרחק, אלא כדי לשאת ולהשפיע.
התמונה מתחלפת: יוסף הוא “בְּכוֹר שׁוֹרוֹ” – הדר של כוחות מלוכדים, וקרניו כקרני רְאֵם. לא כוח פרוץ, אלא כוח מכוון: “בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח” – להרחיק סכנה, לפתוח מרחב עד “אַפְסֵי־אָרֶץ”. ומתוך הכוח הזה צומחת הברכה הכפולה: “רִבְבוֹת אֶפְרַיִם” ו“אַלְפֵי מְנַשֶּׁה” – שפע המתפצל לשני נהרות אחים, שונים באופי אך מושקים מאותה מעיין־רצון.
רעיון לדרך (קצר):
יוסף מלמד לחיות על קו־התפר בין עומקים לשמים: לעבוד עם הקצב של זמן ומקום – טל ותהום, שמש וירח – אבל לא לשכוח את “רצון שֹׁכְנִי סנה” שמאיר את הכיוון. היום, מה תהיה “שכבת הברכה” שאתה/את מוסיף/ה – עוד טיפה של הקשבה מלמעלה, או עוד שורש יציב מן העומק?