שאלה חדה וכואבת. כן – זה מצער יותר. דווקא מפני שהקב"ה מדבר אל קין, מזהיר, פותח פתח של תיקון ושל בחירה, וכעבור רגע הוא בוחר אחרת.
הפסוקים עצמם מבליטים את הפער הזה:
"הֲלֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד, ז)
ומיד אחר כך: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח).
איך להבין את הצער הזה?
- בחירה חופשית – דווקא גודל האחריות
הדיבור הא-לוהי איננו כפתור שמכבה את היצר. הוא נתיב, מפתח. כשאדם מקבל הכוונה ברורה ובכל זאת בוחר ברע – זה אכן מצער יותר, כי זה מראה עד כמה הבחירה בידו. "ואתה תמשול בו" איננו הבטחה שהרע ייעלם, אלא הצבת רף: אתה יכול. אם לא עשית – אתה גם נושא באחריות. - מבחן הרגע שאחרי
רבים מהמפרשים מדגישים שהפסוק "לפתח חטאת רובץ" מתאר מצב מתמיד: החטא איננו תוקף, הוא רובץ וממתין. הרגע שאחרי התוכחה הוא רגע סכנה – או שמקבלים את הקריאה הפנימית ומשתפרים, או שמתריסים נגדה. קין, למרבה הכאב, בחר באפשרות השנייה. - גם אחרי הנפילה – הדלת נשארת פתוחה
המשך הפרשה מלמד שהקב"ה ממשיך לדבר עם קין גם אחרי המעשה. יש עונש, אבל יש גם שיחה, אות, חיים נמשכים. זה לא מוחק את העצב – אבל מצביע על כך שהקב"ה איננו נוטש את האדם גם כשהוא נכשל. - מה זה אומר לנו
הצער שבפער בין "אתה יכול" לבין "ולא עשית" הוא שיעור חי: אזהרה איננה תחליף להכרעה. אפשר לשמוע דברי חיזוק, ללמוד, להתרגש – ובכל זאת המבחן הוא בחירת הרגע, הקטנה והסמויה. לכן התורה איננה מצניעה את הכישלון של קין – כדי שנביט בו בלי הכחשה, ונלמד לעשות את ההפך ברגעים שלנו.
אז כן – זה מצער יותר. אבל דווקא משום כך הפסוקים הללו הם גם נחמה: אם הכישלון היה "גזירת יצר", לא היה מקום לתקווה. משאומרים לאדם "ואתה תמשול בו" – מלמדים שגם בפעם הבאה, ובפעם שאחריה, יש לו באמת הכוח לבחור אחרת.
