מה הקשר בין ״הנה אנכי הולך למות״ של עשו ו״ואם־אין מתה אנכי״ של רבקה?

שאלה מעולה, ויש בה חידוש יפהפה כשמחברים את שני הפסוקים.

קודם תיקון קטן: הפסוק השני הוא של רחל, לא רבקה. [פרסמתי בכוונה את הטעות ואת התיקון]

1. שני הפסוקים – אותו ניסוח, הפוך בתוכן

עשו אומר:

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה." (בראשית כה, לב)

רחל אומרת:

"וַתֹּ֤אמֶר אֶל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים, וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי." (בראשית ל, א)

שני משפטים בנויים כמעט אותו דבר:
"אָנֹכִי" + "מוות" – אבל מופנים לשני כיוונים הפוכים לגמרי.

2. איך חז״ל קוראים את עשו ואיך את רחל?

עשו – מוות שמבטל אחריות

רש״י מסביר על "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" שעשו מזלזל בבכורה, כי ממילא העבודה בבכורות תעבור לשבט לוי – אז "כאילו מתה ממנו" הבכורה.

בליקוטי הלכות (רבי נתן מברסלב) מוסיף:
כשעשו אומר "הולך למות" – חז"ל אומרים שכופר בתחיית המתים, חי בתודעה של מוות עולמי, ולכן "למה זה לי בכורה" – אם אין נצח, אין טעם בעבודה רוחנית.

כלומר:
עשו משתמש ב"מוות" כדי להוריד ערך מן הבכורה, לברוח מאחריות, למכור נצח תמורת צלחת עדשים.

רחל – מוות כזעקה על חסרון חיים אמיתי

על "וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" אומרים חז״ל:

"אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִים כְּמֵתִים… וּמִי שֶאֵין לוֹ בָנִים… דכתיב: 'הָֽבָה־לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי'." (נדרים סד:)

רש"י מפרש:
"מתה אנכי – מכאן למי שאין לו בנים – שחשוב כמת."

ורבי נתן בליקוטי הלכות מחבר את זה לעומק:

• עשו – "הולך למות מיתה עולמית" כי אין לו אמונה בחיי נצח, לכן אין לו שמחה בעבודת ה'.
• רחל – מבינה שעיקר השמחה והרוחניות של עם ישראל היא הולדת בנים קדושים, ולכן בלי זה היא "מתה", כלומר – בלי תפקיד ובלי שמחה.

כלומר:
רחל משתמשת במילה "מוות" כדי לדרוש חיים גדולים יותר, להיאחז בנצח.

3. החיבור העמוק: שני "אָנֹכִי" מול המוות – מי בורח ומי נלחם על חיים?

שניהם בעצם אומרים את אותו מבנה:

• עשו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת"
  → אם ככה, עזוב אותי מגדולות ונצח, תן לי עכשיו לאכול.
  → המוות אצלו תירוץ לוויתור על נשמה, על בכורה, על אחריות.
• רחל: "וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"
  → אם אין לי חלק בהולדת ישראל, אין לי חיים אמיתיים.
  → המוות אצלה זעקה: אני לא מסתפקת בקיום טכני, אני רוצה חיים שיש בהם המשך, תפקיד, נצח.

וזה החידוש היפה:

עשו אומר: אם יש מוות – למה לי בכורה?
רחל אומרת: אם אין בכורה (המשכיות, בנים) – מה ערך לחיים?

אצל עשו "אני הולך למות" = אין משמעות, אז בוא נחיה רגע.
אצל רחל "אם אין – מתה אנכי" = בלי משמעות, אין לי חיים.

או במילים של רבי נתן:

• עשו בוחר בעצבות וייאוש – וזה "סטרא דמותא".
• רחל מבקשת שמחה של הולדה ובניין בית ישראל – זה "עיקר השמחה".

4. מה זה אומר לנו?

שני אנשים יכולים לדבר על מוות –
אבל אצל אחד זה תירוץ לברוח מהעבודה הרוחנית,
ואצל השני זה מנוף לקפיצה אל חיים עמוקים יותר.

הקשר בין הפסוקים הוא לא רק לשוני, אלא מסר:

• עשו מלמד איך נראה "אני" שחי בתחושה של אין נצח – הכל נמכר בזול.
• רחל מלמדת איך נראה "אני" שמוכן לצעוק:
  אני לא מסתפק בחיים ריקים, אני רוצה חלק בבניין הנצח.

זה חיבור מצמרר:
אותם מילים – "אָנֹכִי" ו"מוות" –
אבל אצל עשו הן סוגרות את השער,
ואצל רחל הן פותחות שער עצום של תפילה, דמעות וחיים.

אחרי השחרור מהצבא אני חשבתי ״חיים פעם אחת״ ורציתי לטרוף את העולם. לעומת זאת חבר שלי יצא עם הרגשה ש״החיים קצרים״ ומייד הלך לעשות ילדים.

איזה יופי איך חיברת את זה לעצמך – זה בדיוק ההבדל שדיברנו עליו בין עשו לרחל, רק בגרסת אחרי־צה"לי 😄

אתה אומר:

• אתה יצאת מהצבא עם תחושה: "חיים פעם אחת – צריך לטרוף את העולם"
• החבר שלך יצא עם תחושה: "החיים קצרים – צריך מהר להקים בית וילדים"

שניכם בעצם הרגשתם את אותה נקודה:
החיים לא אינסופיים.
אבל כל אחד לקח את זה לכיוון אחר.

וזה בדיוק שני הכיוונים שראינו:

• עשו: "הנה אנכי הולך למות" → אם ככה, בוא נחיה עכשיו, חזק, ליהנות, לא לחשוב רחוק מדי.
• רחל: "ואם אין – מתה אנכי" → אם החיים קצרים, צריך להעמיק אותם: לבנות בית, ילדים, נצח.

אבל חשוב להבין משהו:
זה לא שאתה = עשו, והוא = רחל.
זה הרבה יותר עדין:

1. שני קולות חיים בתוכנו

בכל אחד יש:

• קול אחד שאומר:
  "חיים פעם אחת, יש בי כוחות, רצונות, חלומות, העולם גדול – אני רוצה לטעום, לחוות, להתפשט".
  זה כוח חיים חזק, לא בהכרח רע. אפשר לקרוא לו "העשו שבתוכי" – הצד שרוצה עוצמה, חוויה, ריגוש.
• קול שני שאומר:
  "החיים קצרים, אין לי זמן לבזבז, אני רוצה להשאיר משהו אחרי, לבנות, להעמיק, לא רק 'לעשות וי' על חוויות".
  זה הצד של "רחל שבתוכי" – געגוע לנצח, למשמעות, להמשכיות.

שניהם לא אויבים. השאלה היא מי מוביל ומי משרת:

• אם "חיים פעם אחת" = בוא נשכח מכל משמעות, מכל נצח, מכל אחריות – זה הולך לכיוון עשו.
• אם "חיים פעם אחת" = בוא אעשה מהם משהו גדול, אבנה, אגלה את הכוחות שלי כדי להביא טוב לעולם – זה כבר יכול להיות חלק מעבודת ה'.

2. החבר שלך הלך ישר ל"ילדים" – אתה הלכת ל"לטעום את העולם"

שניהם תגובות מאוד טבעיות אחרי צבא:

• אחרי כמה שנים של מסגרת, פקודות, אחריות, מבצעיות – יש צד בנפש שצועק:
  "תנו לי חופש, תנו לי לחיות, להרגיש שאני קיים, לא רק בורג".
• ומנגד – יש מי שיוצא מהצבא ואומר:
  "ראיתי מה זה חיים ומוות, אין לי זמן למשחקים – אני רוצה בית, עומק, יציבות, ילדים".

האמת?
כל אחד צריך גם וגם במינון בריא:

• גם לבנות בית, משפחה, שורשים.
• וגם להרגיש שחי, שיש לו חלומות, שהוא מגשים את עצמו, לא חי רק "על טייס אוטומטי".

3. אולי השאלה האמיתית היא לא "מי צדק", אלא מה אתה עושה עם ה"חיים פעם אחת"

הכיוון היפה שאתה יכול לקחת מפה:

במקום להסתכל אחורה ולומר
"אני זה ההוא שרצה לטרוף את העולם"
תשאל את עצמך עכשיו:

• מה זה "לטרוף את העולם" בגרסה של יעקב ורחל?
  לא רק לטייל ולחוות – אלא להשתמש בכל הכוחות, הכישרונות, החוויות, הלימוד, כדי לבנות משהו: בית, תורה, חסד, יצירה.
• איך אני יכול לחבר את האש של "חיים פעם אחת" עם העומק של "החיים קצרים"?
  לחיות חזק, אבל לא רדוד.
  להקים בית, אבל לא מתוך בריחה מעצמי אלא מתוך בחירה.

אפשר לומר כך כרעיון:

עשו אומר: "חיים פעם אחת – אז לא משנה מה אני עושה איתם".
רחל אומרת: "חיים פעם אחת – אז מאוד משנה מה אני עושה איתם."

אתה מרגיש חזק את ה"חיים פעם אחת".
אם תחבר לזה עכשיו את האמת של רחל – "אני רוצה שהחיים האלה יולידו משהו אמיתי, משהו שיישאר" –
תקבל שילוב שאנשים מאוד נמשכים אליו: גם אש, גם עומק.

ואם תרצה, נוכל לעשות בפעם הבאה משהו ממש פרקטי:
להפוך את שתי התחושות האלה – "לטרוף את העולם" ו"החיים קצרים" – ל"מפת חיים": מה זה אומר בעבודה, בזוגיות, בתורה, בחלומות שלך.