עכשיו אנחנו מגיעים לשני השירים הכי מוכרים בהגדה, שכולם שרים אותם בשמחה, אבל רק מעטים יודעים את הסודות העמוקים שמסתתרים מאחוריהם.
"אחד מי יודע" – הסולם הרוחני של הנשמה
לכאורה שיר פשוט, חוזרני:
"אחד – מי יודע? אחד אני יודע!
אחד – אלוקינו שבשמים ובארץ…"
ואז:
שניים – לוחות הברית, שלושה – אבות, ארבעה – אמהות… וכן הלאה עד שלושה עשר.
אבל חז"ל והמקובלים ראו פה משהו הרבה יותר עמוק:
זה לא סתם מידע – זה מבנה של נשמה
בכל מספר – יש עולם.
כל שלב בשיר – הוא קומה בבניין הרוחני של היהודי.
זה מתחיל מ"אלוקינו" – ומטפס דרך התורה, היסודות, הספירות, החגים –
עד שאתה רואה: יש סדר.
אתה לא סתם נקרא "אדם" – אתה בנוי מיסודות אלוקיים.
וזה נכתב כשיר קליט, כדי שגם ילד בן 4 יזכור –
שיש לו נשמה גדולה.
"חד גדיא" – המשל על מהות ההיסטוריה
מה זה הסיפור המוזר הזה? גדי, חתול, כלב, מקל, אש, מים, שור, שוחט, מלאך המוות…?
אז הנה הפירוש הסודי:
זה משל לכל ההיסטוריה של עם ישראל.
- "חד גדיא" – עם ישראל, הקטן, התמים, שנקנה ב"שני זוזי" – התורה והברית.
- בא החתול – יוון, התרבות המפתה, ומזיקה לגדי.
- בא הכלב – רומא, האימפריה האכזרית.
- בא המקל – ימי הגלות הקשים.
- באה האש – השריפות, הפוגרומים.
- באו המים – הניסיונות לכבות את אש האמונה.
- בא השור – סמל של גאווה חומרית, כסף, שליטה.
- בא השוחט – אויבינו בכל דור.
- בא מלאך המוות – חושך, רשע, אובדן.
- ופתאום… בא הקדוש ברוך הוא – ושוחט את מלאך המוות.
ומה המסר?
לא משנה מה יעבור על הגדי – הסוף כתוב מראש.
יש מי ששומר.
ויותר מזה: ההיסטוריה כולה – היא לא סתם מקרית.
היא סיפור אחד גדול – של גדי קטן שנראה אבוד… אבל יש לו אבא בשמיים.
והיופי?
זה נאמר בשיר, בשפה שילדים שרים, כדי שנזכור:
גם אם אתה בן חמש או תשעים – אתה חלק מהסיפור.
והגדי הקטן – זה גם אתה.
אם אתה רוצה, אפשר גם להיכנס לסוד של "דיינו" – ולמה אנחנו עוצרים כל פעם באמצע המשפט וצועקים "דיינו"… יש שם עומק מדהים של הכרת הטוב.
רק תגיד.
