אם ה' רצה למנוע מן האדם חיי־נצח במצב של חטא, למה לא הכחיד פשוט את עץ החיים, במקום להציב כרובים ו"להט החרב המתהפכת" לשמור עליו?
הכתוב עצמו מנסח את הבעיה ואת הפתרון:
"וַיֹּאמֶר יְדוָד אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם." (בראשית ג, כב)
ומיד:
"וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים." (בראשית ג, כד)
מן הפסוקים עולה מגמה עקרונית: העץ אינו נמחק מן הבריאה, אלא הדרך אליו נשמרת. להלן כמה כיווני הבנה
- תיקון במקום מחיקה
בריאה טובה איננה מתבטלת; היא ננעלת עד שתהיה ראויה. האל מונע "נצח מקולקל" – חיי־עולם בלי תיקון מוסרי – אך אינו מבטל את האפשרות לחיי אמת. העץ נשאר, והגישה בלבד נחסמת. - השארת יעד מוסרי
קיומו המתמיד של העץ, בצד שמירה קפדנית על "הדרך", מציב יעד: חיי־נצח שאינם תוצאת קיצור־דרך אלא פרי דרך ישרה. זה איננו שלילת החיים, אלא דחייתם עד לאחר תהליך של זיכוך ותשובה. - בחירה וחירות רוחנית
ליבת הסיפור המקראי היא אחריות האדם. הגירוש מגן־עדן אינו סגירת האפשרות לטוב, אלא יצירת מרחב של בחירה ועבודה. במקום פתרון טכני – אכילה אחת – האדם נקרא להלך דרך שלמה של הכרעה, תיקון והתבגרות רוחנית. - "דרך עץ החיים" כסמל להתקרבות אל החכמה
במקרא מאוחר יותר "עץ חיים" משמש גם כדימוי לתורה ולחכמה: "עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יח). השארת העץ והעמדת שומרים מדגישה שיש "דרך" אל חיים שלמים – דרך שמורה, הדורשת מאמץ, אחיזה והתמדה.
סיכום: התורה מעדיפה לשמר את הטוב ולנעול את דרכו עד העת הראויה, במקום להשמידו. הכרובים ולהט החרב אינם סמל לעונש בלבד, אלא לשער סגור – שמרגע זה ואילך ייפתח לא בכוח, אלא בזכות הדרך.
