התורה והמסורת שלנו מתייחסות בהערצה עמוקה למסירות נפש של אלו שמוסרים את חייהם למען עם ישראל, ובפרט אלו שנפלו על הגנת העם והארץ.
הנה כמה עקרונות עיקריים מהתורה והמסורת:
1. דין "הרוגי מלכות"
חז"ל מדברים על "הרוגי מלכות" — אותם שנהרגו על קדושת השם וישראל — ומביאים את דבריהם במסכת ברכות (דף נ ע"ב):
"אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתן."
הכוונה היא שמדרגתם בגן עדן כה עליונה, שאין אף נשמה רגילה שיכולה להתקרב אליהם.
וכך גם נופלים חיילים שמסרו נפשם להגן על עם ישראל — דינם כהרוגי מלכות!
2. זכרם חי ונצחי
בספר שמואל א' (פרק כ"ה), דוד המלך משבח את הגיבורים שנפלו על הגנת העם ומכנה אותם "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".
דוד המלך מבכה את שאול ויהונתן במילים מרגשות, ובכך קובע עיקרון:
יש לזכור, לכבד ולשיר שיר הלל על מסירות הנפש של הגיבורים.
3. קידוש השם — הגבורה העליונה
מסירות נפש למען עם ישראל נחשבת בעיני התורה והמסורת למעשה של קידוש השם.
הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה (פרק ה'), שעיקר מצוות קידוש השם היא כאשר יהודי מוסר את נפשו ואינו עובר על אחת מהעבירות החמורות, ובכך הוא מקדש את שם שמיים ברבים.
ואמנם, אף על פי שהרמב"ם דיבר בעיקר על מסירות נפש במובן הדתי,
בדורות האחרונים הוסיפו גדולי ישראל (כגון הרב קוק ואחרים) כי גם חיילים המוסרים נפשם על הגנת עם ישראל וארצו — נחשבים כמקדשי שם שמיים,
שהרי הם עומדים בפרץ במסירות נפש, מתוך שליחות של קידוש החיים, התורה והאומה כולה.
4. הקשר הרוחני הנמשך עם הנופלים
חז"ל מלמדים אותנו שצדיקים גם במיתתם קרויים חיים (ברכות י"ח ע"א).
הנופלים אינם נעלמים — הם חיים בתוכנו, בזיכרון, באהבה, במעשים הטובים שאנחנו עושים לזכרם.
כל תפילה, כל צדקה, כל מצווה שנעשית לזכותם — מוסיפה להם אור עליון בעולמות הרוחניים.
זיכרון – חובה רוחנית עמוקה
המסורת היהודית אינה רואה בזיכרון דבר טקסי בלבד, אלא חובה רוחנית עמוקה:
להחיות את שמם, את דרכם, את אהבתם הגדולה לעם ישראל, ולהמשיך ללכת באורם עד ביאת הגואל במהרה בימינו, אמן.
