יח וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃ יט עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃ כ וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃ כא וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְדוָד֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃
בנמל של זבולון מפרשׂים נפתחים אל הרוח. הספנים קוראים זה לזה, והמים משיבים בקצף לבן. “שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ” – השמחה היא בעצם היציאה: מסחר, ספינות, קשרים עם עמים. אבל בשדרה הפנימית של המחנה, יששכר יושב “בְּאֹהָלֶיךָ”: אוהלי לימוד ועיון, קול דק של דף שנדפדף. משני הקצוות האלה נבנית ניגון אחד: זבולון מזרים שפע מן הים ומן “טְמ֥וּנֵי חוֹל” – אוצרות חוף ודיונות, סחורות, צבעי תכלת וזכוכית; יששכר נותן כיוון ומשמעות. לא פלא ש“עַמִּים הַר־יִקְרָאוּ” – יש זמנים שבהם גם הרחוקים נשאבים אל ההר, למקום משותף של “זִבְחֵי־צֶדֶק”, כי כשחוץ ופנים מחוברים – נוצר מרכז שמקרין.
ממזרח לירדן, גד פורס את מחנהו כמו אריה שקט השומר על גבולו. “בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד” – המרחב נפתח לו, אבל ההתרחבות איננה פראית: היא ממושמעת, “וְטָרַף זְרֹעַ אַף־קָדְקֹד” – כוח שמחוּנך להגן ולפנות דרך. גד “וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ” – בחר בראשית, בגדה הראשונה, כי “שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן”: מקום של חוק וייעוד גנוזים. לכן הוא הולך “רָאשֵׁי עָם”, פותח לפני כולם, “צִדְקַת יְדוָד עָשָׂה” – כוח שמשרת צדק, לא את עצמו.
רעיון לדרך (קצר):
בחיים צריך גם נמל וגם אוהל. לצאת להביא שפע, ולהחזיר אותו לאוהל שנותן לו משמעות. וכשמרחיבים גבולות – לעשות זאת כסגנון גד: באומץ, אבל תחת הרעיון של צדק ושליחות. איפה היום ה“יציאה” שלך, ואיפה ה“אוהל” שמעצב לה כיוון?