כב וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃ כג וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְדוָ֑ד יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃ כד וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃ כה בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃ כו אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃
בגבוליו המיוערים של הצפון, דָן הוא גור־אריה דרוך. שקט שלפני קפיצה: רגע אחד זוהי דמות שנבלעת בסבך הבַשָׁן, וברגע הבא – “יְזַנֵּק” – הוא כבר מעבר למכשול. זו ברכה של זריזות, עמידה על המשמר ויכולת להגיב בדיוק כשהשעה קוראת.
מעט מערבה – נַפְתָּלִי. לא רעש, אלא רווחה פנימית: “שְׂבַע רָצוֹן”, לב שמרגיש מבורך. השטח שלו נושם מים ואופק – “יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה” – ומזמין לנוע בין חוף לאור, בין נחלה לשלווה, כאילו הברכה אומרת: יש לך מרחב, תמלא אותו בטוב.
ולְאָשֵׁר – שכנו עם עצי הזית: “וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ”. אפילו ההליכה היומיומית יוצאת רכה ומשומנת; השפע איננו רק במחסנים – הוא נכנס לשגרה, עד שמרגישים אותו בַּמִּנְעָל. בין אם קוראים “בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ” כסנדלים חזקים או כבריחים איתנים – המסר דומה: יש הגנה, יש תשתית. ועם השנים -“וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ” – כוחך יימדד ויינתן במידה הנכונה לכל יום.
והכול חתום בקריאה רחבה מן הפסגה: “אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן” – א-ל הרוכב שמים לעזרך. הברכות האישיות של השבטים נטמעות במבט הגדול: יש מי שנושא, מגביה, ומסנכרן בין קפיצת האריה, שלוות החוף ושמן השפע למסע אחד.
