לג א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃ ב וַיֹּאמַ֗ר יְדוָ֞ד מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ׃ ג אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃ ד תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃ ה וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃ ז וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְדוָד֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃
משה, “אִישׁ הָאֱלֹהִים”, עומד רגע לפני ירידת המסך. אבל לפני פרידה הוא מצייר לעם תמונת־שחר: אור שבוקע מסיני, ניצוץ מבזיק משעיר, הילה מהר פארן – מסע של אור שמלווה את ישראל מאז ראשית הדרך. בתוך האור הזה יש מתנה אחת, לא נוצצת אבל חיה: “תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה – מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב”. לא קמיע, לא מזכרת; ירושה־חיה שממשיכה לנשום רק כשמוסרים אותה הלאה.
וכשהראשים מתכנסים – “וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ” – נולדת מלכות מהאחדות. משם משה פונה לשבטים הראשונים: לרְאוּבֵן הוא מבקש חיים – פשוטים, יקרים, להחזיק מעמד גם כשהמספרים דלים. ליהודה הוא מבקש קול – שיישמע, שיוביל, שידע לחזור “אֶל־עַמּוֹ” ולהילחם כשצריך, אבל גם להישען על עזרה שבאה מלמעלה.
רעיון למחשבה:
“מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב” – האם אנחנו שומרים את התורה כירושה בארון, או מעבירים אותה כחיות – כקול, כאור – לילדים, לתלמידים, לחברים? היום אפשר לבחור לא רק מה לומר, אלא איך להפוך את הדברים ל“חייכם”.
