כז מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃ כח וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַ֥עַרְפוּ טָֽל׃ כט אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽידוָ֔ד מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃
מֹשֶׁה עומד לקראת סיום הברכות, ומרים את המבט והשפה יחד: “מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם” – מעון עתיק יומין פרוש מעל הראש, ומתחת – “זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם” מחזיקות, לא נרפות. זו תמונה של מחסה וחוסן: מלמעלה חופה, מלמטה משען; ובתווך – עם שנדחפים מפניו אויבים בקול ציווי קצר: “הַשְׁמֵד”.
ואז השקט שאחרי הסערה: “וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד.” לא בדידות, אלא ביטחון. “עֵין יַעֲקֹב” מביטה על ארץ שמניבה דגן ותירוש, ושמי הבוקר מטפטפים טל – ברכה דקה, מתמידה, שנוחתת על המצח בלי רעש גדול.
לבסוף צליל של קריאה: “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל – מִי כָמוֹךָ?” לא שאלה שמבקשת תשובה, אלא הכרזה. יְדוָד הוא “מָגֵן עֶזְרֶךָ”, וגם “חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ” – מגן שמקיף וחרב שמפנה דרך. והאויבים? הם יִכָּחֲשׁוּ; ואתה, אומר מֹשֶׁה, תדרוך בביטחון על הבמות הגבוהות – לא מתוך יהירות, אלא מתוך ידיעה שזרועות עולם נושאות אותך, ושמי ארצך ממשיכים לעַרְפּוֹת טַל.
