ח וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃ ט הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בָּנָ֖יו לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃ י יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃ יא בָּרֵ֤ךְ יְדוָד֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃ יב לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְדֹוָ֔ד יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃
משה פונה ללוויים. הוא זוכר איך עמדו בניסיון, איך בחרו בַּבְּרִית גם כשזה דרש להניח בצד קשרי דם. הוא רואה בהם את נושאי האש והאור – תֻמִּים ואוּרִים – כוהני ההוראה: אלה שמלמדים משפט, שמקרבים קטורת, שמניחים קורבן על המזבח ומחזירים את העם לציר. הברכה שלו להם היא כוח שמקבל אישור: “חֵילֹו” מבורך, המלאכה מתקבלת, ומי שקם עליהם – מידת הדין תעמוד מולם.
ואז הוא מסתובב לבנימין, ה“יְדִיד”. לא חרבות ולא עמודי עשן – שקט של ביטחון. ענן חופף עליו כל היום, ושכינה שוכנת “בֵּין כְּתֵיפָיו” – כמו משא קדוש שנישא בנחת. אם לוי הוא קול התורה הפועם במחנה, בנימין הוא בית־הלב, הכתפיים שעליהן שוכן המפגש.
רעיון לדרך:
שתי דרכי קרבה: לוי – עשייה, לימוד, שירות מתמיד; בנימין – נשיאת נוכחות בשקט ובאמון. באיזה אופן אתה/את יכול/ה היום להיות “לוי” – ואיפה להיות “בנימין”?
