יש כאן רגע אנושי מאוד: אחרי שנים שבהן יעקב חי עם אבל קבוע, פתאום נופלת עליו בשורה שאי אפשר להכיל.
התורה מתארת כך: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם׃" (בראשית מה:כו).
מה זה "וַיָּפָג לִבּוֹ"? לב שמתפוגג
- לפי פשוט הלשון, "פג" הוא סוג של קיפאון/קהות. במילון בן יהודה מובא: "פָּג לבו… עמד ונדם". בן־יהודה
- אבן עזרא מבאר שזה רגע שבו הלב כאילו נעצר מרוב הלם: "והטעם שעמד לבו ודמם". ויקיטקסט
- ורש"י מדגיש שזה בעיקר תנועה פנימית של אי-יכולת לקבל: "נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים". ויקיטקסט
הרעיון (כדרשה): זה לא "חוסר אמונה" של ציניות. זו הגנה של לב שנשבר שנים – הוא לא נותן לתקווה להיכנס בבת אחת, כי אם זה יתברר כשקר, השבר יהיה סופי.
איך אמונה נבנית מחדש אחרי שבר ארוך?
התורה מראה ממש "מתכון" עדין, שלב אחרי שלב:
- לא כותרת – אלא סיפור שלם
מיד אחר כך נאמר: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף…" (בראשית מה:כז). לא משפט אחד, אלא "את כל דברי יוסף" – פירוט עקבי שמאפשר ללב להירגע ולהפסיק לפחד שהוא נופל בפח. ויקיטקסט - לא רק מילים – גם סימן מוחשי
הפסוק ממשיך: "…וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת… וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃" (בראשית מה:כז). ה"ראיה" נותנת למציאות משקל שאי אפשר להתווכח איתו.
ורש"י מוסיף רובד מרתק: "סימן מסר להם… בפרשת עגלה ערופה" – משהו פנימי שמחבר אב ובן, כמו "קוד" שרק הם יודעים. - ואז חוזרת גם ה"רוח"
אונקלוס מתרגם את "ותחי רוח" כעליה מדרגה רוחנית: "וּשְׁרָת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל יַעֲקֹב". ורש"י מפרש: "שרתה עליו שכינה". כלומר, כשהאמת מתיישבת בלב – חוזרת גם החיות הפנימית.
ואז יעקב כבר מדבר אחרת לגמרי, יציב: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת׃" (בראשית מה:כח). ויקיטקסט
