הפסוקים של "ברכת" עשו נאמרים אחרי הצעקה והבכי שלו:
"וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל׃
וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת־אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶךָ׃" (בראשית כז, לט–מ)
אתה צודק בשאלה: זה נשמע גם כמו ברכה, גם כמו קללה, וגם כמו תיאור פסיכולוגי־היסטורי. בוא נפרק.
- קודם כל – יש כאן כן ברכה חומרית
"משמני הארץ" – חז"ל דורשים שזה מקום פורה, "ארץ שמנה", וכך גם כמה מן המפרשים רואים בפסוק הזה הקבלה מסוימת לברכת יעקב: גם לעשו מובטחת ישיבה בארץ טובה ושפע טבעי.
ספורנו למשל מסביר ש"יהיה מושבך בארץ שמנה" – יש לו חלק של שפע, לא חיים של רעב וצמצום.
כלומר, יצחק בתור אבא לא מסוגל לתת לבן שלו רק קללה. הוא מחפש איפה יש "משהו טוב" שהוא יכול לתת גם לעשו: חיות, כוח, מקום בעולם.
- "ועל חרבך תחיה" – ברכה או קללה?
אפשר לקרוא את זה בשני כיוונים, ושניהם מופיעים במפרשים:
מצד אחד – תיאור כוח:
עשו לא ייעלם. תהיה לו יכולת לשרוד, להתפרנס, להתקיים "על החרב". הוא לא נשאר חלש ותלוי בחסדי אחרים, אלא חי על כוחו הצבאי, על היכולת להילחם ולהגן על עצמו. כך מפרשים שרואים בזה סוג של ברכה – עצמאות, לא עבדות מוחלטת.
מצד שני – זה גם גורל לא פשוט:
חיים "על חרבך" הם חיים של אלימות, של סכנה קבועה, של חוסר מנוחה. הפרנסה, הזהות, הביטחון – כולם תלויים בחרב. זו לא ברכת שלום, זו ברכת "לחיות תמיד בקצה". יש שיראו בזה כמעט קללה בתחפושת: אתה תחיה – אבל זה יהיה חיים של חרב.
אז מה זה? כנראה שילוב:
זה נותן כוח שרידות, אבל משעבד לאופן חיים מאוד חד־ממדי. עם שייעודו "על חרבך תחיה" לא נעלם, אבל גם לא מגיע למנוחת "וישב יעקב" – מנוחה של בניין, של שדה, של אוהל.
- "ואת אחיך תעבד" – תלות מובנית
החלק השני ברור:
"ואת אחיך תעבד" – יש כאן כפיפות בסיסית ליעקב. יצחק קושר את גורל עשו במפורש לאחיו: אתה תחיה, תמשיך, תהיה חזק – אבל יש מישהו אחד שמעליך.
אלא שהפסוק לא נעצר שם. הוא ממשיך:
"והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך"
רש"י מבאר "תריד" כלשון צער, זעזוע, ודרשו חז"ל: כשישראל עוברים על התורה – יהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שלקח, ואז תפיל ממנו את העול. כלומר, זה לא שיעבוד מוחלט, אלא שיעבוד מותנה – תלוי במצב הרוחני של יעקב.
זה כבר נשמע לא כמו קללה סגורה, אלא כמו תיאור מערכת יחסים דינמית: כשיעקב במקומו – אתה תחתיו; כשהוא נופל – אתה עולה.
- תיאור מציאות של מרד ושעבוד
אם מחברים את כל זה, מתקבלת תמונה מעניינת:
מושבך – מן השמן, יש שפע.
על חרבך – תתקיים בכוח, במלחמה.
את אחיך תעבוד – יש עליך עול.
והיה כאשר תריד – יהיו זמנים שתנער את העול הזה.
זה כמעט "קוד גנטי" לעם שחי בגלים:
תקופות של כפיפות לצד יעקב
ותקופות של פריקת עול, מרידות, שליטה.
ככה קוראים הרבה מפרשים את ההיסטוריה של אדום/רומא לאורך הדורות: לפעמים תחת ישראל, לפעמים שולטים בהם.
אז מה בסוף?
זו לא ברכה פשוטה, לא קללה פשוטה, אלא "פרופיל קיומי":
עם חזק, חי, שורד, אבל חי בחרב ובקונפליקט מתמיד ביחס ליעקב – פעם למטה, פעם למעלה.
- ואיפה זה פוגש אותנו
אם לוקחים את זה לרובד של נפש ולא רק של היסטוריה, אפשר לקרוא את ברכת עשו גם כך:
"על חרבך תחיה" – יש בך צד שבונה את עצמו מכוח, מעימות, מדחיפה, מתחרות.
"ואת אחיך תעבוד" – אבל יש משהו בזהות שלך שתמיד מרגיש כפוף לאיזה "יעקב" פנימי – לקול המצפון, לקדושה, לרובד העמוק יותר.
"והיה כאשר תריד" – יהיו רגעים שתמאס בזה, תרצה לבעוט, לפרוק, להחליט "אני לא חייב שום יעקב מעלי".
זאת לא רק קללה, זאת מציאות נפשית: יש אנשים, יש עמים, שחיים כל הזמן בין מרד לשעבוד, בין חרב לבין הכרה עמוקה שיש מישהו, משהו, מעליהם.
מול זה ברכת יעקב היא אחרת לגמרי: שדה, דגן, תירוש, "קהל עמים" – בניין ארוך טווח, לא חיים על חרב.
אז לשאלתך:
זו לא "ברכה יפה", אבל גם לא רק קללה.
זו ברכה־תיאור, שמשרטטת גורל:
חיים של שפע, אבל דרך חרב.
חיים שיש בהם רגעי עליונות, אבל תמיד ביחס לאח.
חיים שלא נרגעים, שנעים בין קבלת עול לפריקת עול.
