הפסוק "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף" (ויקרא כ"ו, ל"ו) מופיע כחלק מהתוכחה שבפרשת בחוקותי, ומבטא תיאור עוצמתי של מצב נפשי וקהילתי בו עם ישראל נמצא במצב של פחד תמידי – גם כשאין באמת סכנה.
המסר העמוק שבפסוק:
הפסוק מתאר מצב של חרדה פנימית קיצונית, שבה אפילו קולה של עלה נידף ברוח – קול שאינו מאיים כלל – נתפס כאיום. עם ישראל נבהל ונמלט כאילו חרב רודפת אחריו, אף על פי שאין רודף כלל.
🔹 פירוש רש"י על המקום:
"כמו עלה נידף – קול עלה מתנענע יחשב להם כקול אויב הבא עליהם."
מסרים עיקריים מתוך הפסוק:
1. השלכת החטא על הנפש:
החטא איננו רק פעולה מוסרית שגויה – הוא גם יוצר שיבוש תודעתי. כשאדם יודע שהוא סר מדרך האמת, הלב שלו אינו שקט. הוא נכנס לחרדה תמידית — אפילו מהבל הבליהם. הפחד אינו רק חיצוני, אלא הוא מחלחל מבפנים.
2. מצב של התפרקות פנימית וחברתית:
החברה המתוארת כאן היא חברה שנפשה נשברה. זו לא מלחמה פיזית — אלא שבר נפשי-רוחני. כאשר אין אמונה ואין חיבור רוחני, האדם והעם נעשים שברירים, גם מול הצל של עצמם.
3. עונש שהוא מצב תודעתי:
הפסוק אינו מתאר עונש חיצוני בלבד – אלא עונש נפשי. כשעם לא הולך בדרכי ה', אחד העונשים הקשים ביותר הוא שהשקט הפנימי נעלם. אין ביטחון. אין שלווה. האדם הופך לפליט בתוך עולמו.
4. מראה הפוכה מהברכה:
בעוד שבתחילת הפרשה, בברכות, נאמר "וִירַדְפֻכֶם חֲמִשָּׁה מֵאָה", כאן מתואר הפוך – האדם יירדף על-ידי כלום. בברכה – עוצמה מול רבים. בתוכחה – חולשה מול כלום. זהו מראה הפוך ומטלטל שממחיש מהו כוח האמונה ומהו שבר האמונה.
אם נרצה לדרוש זאת גם לעצמנו:
הפסוק מלמד שלא תמיד הפחד נובע מאיום ממשי – לעיתים הפחד הוא ביטוי של ריקנות פנימית, של חסר בתודעה רוחנית עמוקה. כאשר אנו חיים בחיבור, בשייכות ובאמונה – אנחנו שלווים גם בזמנים קשים. אבל כשמתרחקים, גם עלה יכול להישמע כרעם.
