יש בפעולת זבח הפסח כמה “רבדים נסתרים” – שכבות עומק שנפתחות כשמסתכלים לא רק מה עשו, אלא מה זה עשה להם.
- מרד שקט באלילי מצרים
ברובד הפשוט-עמוק, עצם לקיחת השה, שמירתו כמה ימים ושחיטתו בתוך מצרים (שמות י"ב:ג-ו) היא הצהרת זהות: אנחנו לא מפחדים יותר מהסמלים שמחזיקים את התרבות המשעבדת. זו לא רק יציאה פיזית – זו פרידה מתודעת כפיפות. - דם על הפתח – סימון גבול פנימי
מריחת הדם על המשקוף והמזוזות (שמות י"ב:ז, כב-כג) היא “מעשה של סף”: הבית נהיה גבול ברור בין חוץ לפנים. ברובד הנסתר זה מלמד שהגאולה מתחילה כשאדם (או עם) מגדיר: כאן אני שומר על עצמי, כאן אני בונה מרחב קדוש, כאן לא נכנסת מצרים. - להישאר בבית – בניית חירות לפני היציאה
הציווי שלא לצאת מפתח הבית עד הבוקר (שמות י"ב:כב) נשמע כמעט הפוך מ”לברוח”. אבל זו נקודת עומק: לפני שקופצים החוצה, צריך קודם להתכנס פנימה. חירות בלי “בית” (במובן של זהות, שייכות, יציבות) עלולה להפוך לפאניקה. הפסח מלמד קודם יציבות – ואז תנועה. - אכילה כחינוך לתודעה של בני חורין
האכילה בחיפזון, עם מתניים חגורים ומקל ביד (שמות י"ב:יא), יחד עם מצות ומרורים (שמות י"ב:ח), היא לא רק תפריט – זו סדנת תודעה. רעיון:
- מרורים – לא להדחיק את מרירות העבדות.
- מצה – פשטות, בלי תפיחה ובלי “אגו מתנפח”.
- חיפזון – מוכנות לשינוי עכשיו, לא “מחר”.
כך הגוף לומד את הסיפור לפני שהשכל מספיק להסביר אותו.
- “חבורה אחת” – הגאולה לא פרטית
ההדגשה על מסגרת אחת, בית אחד ואכילה מאוחדת (שמות י"ב:מו; וגם עצם החלוקה למשפחות בשמות י"ב:ג-ד) בונה עם. רובד נסתר: מצרים פירקה אנשים ליחידות של עבודה. פסח מחזיר אותם לקשר, לאחריות הדדית, לזהות קבוצתית. - ברית וזהות – מי בפנים ומי בחוץ
הפסוקים שמגדירים מי אוכל מן הפסח ומי לא (שמות י"ב:מג-מח) מציירים את הפסח כ”סעודת ברית”. ברובד העומק זה לא עניין טכני אלא אמירה: יציאת מצרים אינה “הצלה כללית” בלבד, אלא הקמת עם עם גבולות זהות, מחויבות ושייכות. - ברובד הסוד – “פתח” כמעבר, ואזוב כענווה, ודם ככוח דין מתוקן
כאן אני אומר במפורש: זה רובד של רעיון ודרשה בדרך הקבלה והחסידות, לא ציטוט מדויק ממקור מסוים.- הפתח הוא “שער” בין שני עולמות: מצרים מאחור וחירות מלפנים. הפעולה על הפתח היא תיקון של נקודת המעבר עצמה.
- אזוב הוא סמל שפלות (צמח נמוך) – כאילו אומרים: מי שיוצא לחירות חייב לקחת איתו ענווה, אחרת הוא יוצא ממצרים ונכנס לפרעה חדש בתוך עצמו.
- הדם – כוח עז, “דין”, אבל כשהוא מונח על הפתח במסגרת מצווה הוא הופך לכוח מוגן ומכוון, לא פראי. לא סתם כוח – כוח שמתוקן דרך ברית.
