זה באמת אחד הסיפורים הכי "שקטים" בפרשה, ודווקא עליו התורה שופכת המון פסוקים:
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְדוָד׃
וַיְגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד׃
וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים׃
וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר׃" (בראשית כו, יב–טו)
ואחר כך כל ה"סאגה" של הבארות:
עשק
שטנה
ורחובות
ואחר כך גם באר בבאר שבע.
למה צריך את כל זה? מה זה מוסיף לנו לחיים?
אפשר לקרוא בזה ממש מדריך אלגנטי להתמודדות עם קנאה וסכסוכים, אחד הכי יפים בתורה, ושונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים אליו היום.
- קודם כל – הסיפור: שלושה מצבים, שלושה שמות
התורה מספרת:
העבדים של יצחק חופרים בנחל, מוצאים "באר מים חיים".
מיד "וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ" (כו, כ)
הם חופרים עוד באר "וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה" (כו, כא)
ואז, אחרי שהוא "מעתיק משם", הם חופרים באר שלישית:
"וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְדוָד לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (כו, כב)
שלוש תחנות:
עשק – מריבה פעילה, התעסקות אגרסיבית.
שטנה – כבר לא רק "מריבה על משאבים" אלא עוינות, התנכלות.
רחובות – מרחב, רווח, מקום שבו אפשר לנשום.
התורה לא סתם מתארת מה קרה, היא נותנת שמות. והשמות האלה הופכים להיות מפת דרכים.
- מה יצחק לא עושה: הוא לא נגרר למלחמת אגו
שים לב מה חסר בסיפור:
אין נאום נאצלה
אין "איך אתם לא מתביישים, הבאר שלי"
אין "בוא נוכיח להם"
אין תביעה בהאג
יש משהו כמעט מעצבן בפשטות:
רבו על באר אחת – יאללה, ממשיכים.
רבו על השנייה – שוב זזים.
רק כשמגיעים למקום שאין עליו מריבה – יצחק אומר את המשפט שלו.
מבחינת דפוס תגובה זה הפוך מאיך שאנחנו חיים היום:
אנחנו רגילים שכבוד זה להחזיר.
שמישהו "דופק" אותך – אתה חייב לעלות סטורי, פוסט, רעש.
אם לא ענית – אתה "פראייר".
יצחק מלמד מודל אחר:
אני לא פראייר, אני פשוט לא נותן למריבה לנהל לי את החיים.
אני לא מוותר על הבארות כי אני חלש, אלא כי יש לי ביטחון שיהיה לי מקום אחר.
זו עוצמה שקטה, לא חולשה.
- מתי כן לעצור – כשמגיעים לרחובות
המפתח הוא המשפט הקטן שיצחק אומר בסוף:
"כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"
הוא לא אומר:
הנה, סוף סוף קיבלתי מה שמגיע לי.
הוא אומר:
היציאה מהמריבה אל המרחב זו לא רק הצלחה טכנית, אלא רגע שבו רואים את יד ה'.
ברובד עמוק:
הוא מסרב לחיות בעולם שבו כל הישג שלו תלוי ביכולת שלו לנצח אחרים.
הוא מחפש מקום שבו הוא יכול לפרוח בלי שזה יבוא על חשבון "רועי גרר".
אם אין מרחב כזה – הוא מוכן לזוז עוד קצת.
זה לא תמיד מתאים לראש שלנו, שרוצה צדק מיידי, אבל זה מייצר סוג אחר של חיים: פחות שרופים, פחות עסוקים באחרים, יותר עסוקים במה שבאמת בונה.
- איך זה שונה מאיתנו היום?
תחשוב רגע איך נראית מריבה ממוצעת שלנו:
מישהו מתחרה בך בעבודה
מישהו פוגע לך בשם הטוב
מישהו "לוקח לך קרדיט"
מישהו נכנס לך לשטח
התגובות הרגילות:
נלחם
מוכיח
מכפיש
מגדיל את הסיפור
ובעולם הרשתות:
מאשימים בקנאה
כותבים פוסט עקיף
מנסים "למחוק" את השני.
במילים אחרות:
אנחנו נשארים תקועים בבאר הראשונה והשנייה.
כל החיים הופכים להיות עשק ושטנה.
המריבה, הקנאה, ההשוואה, הופכים להיות המרכז.
יצחק מלמד:
יש חיים אחרי מריבה.
אתה לא חייב לנצח בכל סכסוך כדי לחיות.
- אז מה, תמיד לברוח? אין מקום לעמידה על עקרונות?
ברור שלא מדובר על בריחה פחדנית מכל קונפליקט.
יש מצבים שבהם צריך לעמוד, להיאבק, להגן.
אבל הסיפור של הבארות מצייר לנו כלל חשוב:
אם כל האנרגיה שלך הולכת על "זאת הבאר שלי",
אם היום שלך מלא עשק ושטנה,
אם השיח סביבך כל הזמן הוא "לנו המים"
יש סיכוי שאתה צריך לבדוק אם לא הגיע הזמן לזוז, ליצור לעצמך "רחובות".
לפעמים עמידה על צדק היא מצווה.
אבל לפעמים "עמידה על הצדק" היא פשוט התמכרות לדרמה.
יצחק יודע לזהות מתי המריבה כבר לא שווה את המחיר.
- מה זה מלמד על ההתמודדות עם קנאה
התורה אומרת בפירוש: "ויקנאו אתו פלשתים".
קנאה נולדת כשמישהו אחר מצליח.
במקום שהפלשתים ישאלו "מה הוא עושה נכון", הם סותמים לו את הבארות.
השאלה היא איך יצחק מגיב לקנאה:
הוא לא מתכווץ ולא מתנצל על ההצלחה שלו.
הוא ממשיך לעשות את שלו, לחפור, לברך, לגדול.
אין פה "סליחה שהצלחתי".
אבל גם אין ניסיון לנפנף להפלשתים בפרצוף.
אין פה "תראו כמה אני מצליח ואתם לא".
זה שיעור דק:
כשמישהו מקנא בך, יש לך שתי אפשרויות:
או להיכנס איתו לריקוד של מריבה,
או להמשיך לגדול, לפעמים במקום אחר, עד שהמרחב שלך נהיה כל כך ברור, שגם הקנאה נרגעת.
- ואיך מתרגמים את זה לחיים שלנו
אפשר ממש להפוך את הסיפור הזה לכלי:
א. לזהות באיזה "באר" אני נמצא
עשק – אני כל הזמן עסוק בלהתעסק עם אחרים?
שטנה – זה כבר נהיה אישי, רעיל, שורף?
רחובות – יש לי מקום שבו אני גדל בלי מריבה?
ב. לשאול: האם להישאר בבאר הזאת יקדם אותי?
אם כל האנרגיה שלי הולכת על סכסוך מסוים, אולי הגיע הזמן "להעתיק משם".
זה לא תמיד פשרנות, זה לפעמים בחירה בחיים.
ג. לחפש רחובות ולא רק ניצחונות
מה עדיף לי?
להוכיח שצדקתי מול אדם אחד
או למצוא מקום שבו אני יכול לבנות, ליצור, לחפור עוד באר בלי להישרף מכל ריב?
ד. להזכיר לעצמי שהרחבה באה מהקב"ה
"כי עתה הרחיב ה' לנו"
המרחב האמיתי בחיים מגיע כשאני מפסיק לתת לקנאה וסכסוכים להיות הציר שמסביבו הכל מסתובב, ונותן לה' להרחיב לי את המקום דרך בחירות יותר נקיות.
יצחק מלמד אותנו מודל כמעט מהפכני לעידן שלנו:
אפשר להיות מצליח, עשיר, מבורך,
ועדיין לא לנהל את החיים דרך מריבות, כוח וקרבות אגו,
אלא דרך תנועה שקטה קדימה,
עד שמגיעים למקום שבו סוף סוף אפשר לומר:
עכשיו יש לנו רחובות
עכשיו יש מרחב
ועכשיו אפשר באמת לפרוח.
