האם התורה רצתה שנחיה בלי בשר? ומה השתנה מאז גן עדן ועד נח?

מה מלמד המודל הטבעוני של בריאה א, כט–ל על אידיאל יחסי אדם־חיה?

1. שלטון בלי טרף. האדם מקבל רדייה ו"כיבוש" אבל מזונו מן הצומח. גם לחיות מוקצה ירק. רעיון: האידיאל הפותח הוא שותפות במרחב חיים אחד בלי שפיכות דמים. עיין בראשית א, כט–ל.
2. קדושת החיים כעיקרון בסיס. החיות נקראות נפש חיה, והאדם איננו מוזמן לאכול אותן. זה מציב רף ערכי של אי־אלימות כנקודת מוצא. עיין בראשית א, כט–ל.
3. גבולות כסדר מוסרי. הדיאטה עצמה היא גבול. היא מלמדת שהקוסמוס מתוקן כשהכוח האנושי מתועל, לא כשהוא חוצה כל גבול. עיין המבנה כולו של בראשית א.

מה קורה למודל בהמשך ההיסטוריה המקראית?

1. אחרי המבול מגיע מהלך של התאמה למציאות אנושית קשה יותר. ניתן היתר לאכול בשר, בצד איסור דם שמסמן שקדושת החיים לא בטלה. רעיון: ההיתר הוא הרחבה מותנית ולא ביטול העיקרון. עיין בראשית ט, ג–ד.
2. הקרבנות מופיעים עוד לפני היתר בשר. הבל מביא מבכורות צאנו ונח מקריב מן החי, אך אין ראיה לאכילת בשר עד ההיתר לנח. זה מדגיש שבשר תחילה קשור לקודש, לא לתאווה. עיין בראשית ד, ד; ח, כ.
3. עם ישראל מקבל מערכת גבולות חדשה: כשרות, שחיטה, שפיכת דם, ובשר תאווה רק במסגרת מותרת. כך הופך האכילה מבשר למעשה מוסדר שנושא זיכרון של קדושת החיים. עיין ויקרא יא; דברים יב, כ–כה.
4. באופק הנבואי מצוירת חזרה למרחב לא־טורפני כסמל של תיקון עולם. השלום בין טורף לנטרף מצייר את יעד המגמה יותר מאשר את מצב ההווה. עיין ישעיהו יא, ו–ט; סה, כה.

איך להבין את הקו הכללי?

1. אידיאל וריאליה. האידיאל המקורי מציב שותפות בלתי־אלימה בין אדם לחיה. ההיסטוריה המקראית מכירה במורכבות האנושית ומעניקה היתר, אך שומרת עוגנים שמזכירים את הערך: איסור דם, מסגרות כשרות, וקישור עז של בשר לקודש.
2. האדם כשומר־מנהל. התמונה התנ"כית מעצבת אדם שמופקד על חיים, לא צורכם בלבד. גם כשההיתר ניתן, הוא נעטף בחוקים המקטינים אכזריות ומחזירים לתודעה את קדושת החיים.
3. יעד ערכי. חזון הנביאים מציב אופק שבו העולם שב למבנה של חיים הרמוניים. אין זו חובת ההווה, אך זה יעד מוסרי־תיאולוגי שמאיר לאחור את הדיאטה המקורית כתקן של תיקון.

תמצית
בבראשית א, כט–ל מוצגת נקודת פתיחה של שותפות ושלום בין אדם לחיה. לאחר המבול בא היתר בשר עם איסור דם ומערך מצוות שמזכירים שדם הוא נשא החיים. לאורך התורה והנביאים נבנה גשר בין אידיאל של אי־אלימות לבין מציאות אנושית, כדי לחנך את הרצון ולהפוך גם את האכילה לפעולה אתית ומודעת.