יש פסוק אחד של רבקה, פסוק אחד של עשו, וביניהם מסתתר סיפור עצום על הנפש שלנו.
רבקה:
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה׃" (בראשית כה, כב)
עשו:
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶה לִי בְּכֹרָה׃" (בראשית כה, לב)
שני "אָנֹכִי".
אצל רבקה: "לָמָּה זֶה אָנֹכִי".
אצל עשו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת".
וכששני ה"אני" האלה נפגשים בתוך אדם אחד – קורה משהו עמוק מאוד לנשמה.
- "למה זה אנכי" – כשיש בלאגן בפנים
רבקה בהיריון שחיכו לו שנים. במקום שלווה ושמחה היא חווה סערה לא מובנת: "ויתרוצצו הבנים בקרבה".
הגוף שלה זז, אבל מה שכואב לה זה הנפש. היא מרגישה שיש בפנים מלחמה.
התגובה שלה היא לא רק "כואב לי". היא הולכת ישר למקום של זהות:
"אם כן למה זה אנכי"
אם כך נראה ההיריון שלי, אם כך נראה העולם הפנימי שלי – מי אני בכלל? מה אני? בשביל מה אני?
אפשר לשמוע שם כמה קולות:
למה אני כזאת? למה דווקא אצלי זה מסובך?
אולי משהו בי פגום? אולי עשיתי טעות שרציתי את זה?
אולי כל הסיפור שלי, כאשה וכאם, הולך להיות שדה קרב?
זו תחושה מאוד מוכרת לנפש מודרנית:
כשיש בלגן בפנים – חרדות, מחשבות סותרות, רצונות הפוכים – הרבה אנשים מרגישים לא רק "קשה לי", אלא "מה לא בסדר בי".
הבלגן הופך להיות שאלה על כל ה"אני".
ורבקה מלמדת משהו עצום:
היא לא מדחיקה.
היא לא אומרת "שטויות, זה יעבור".
אבל גם לא נשארת להיסחף במחשבות.
"ותלך לדרוש את ה'" – היא הופכת את השאלה למסע.
זו תנועה נפשית עדינה:
במקום לנעוץ את השאלה בעצמה ("אני תקועה, אני שבורה"),
היא לוקחת את השאלה כלפי מעלה: מה המשמעות של כל זה? מה ה' רוצה ממני?
יש "למה זה אנכי" שמסיים את הסיפור,
ויש "למה זה אנכי" שמתחיל סיפור – סיפור של דרישה, בירור, גדילה.
- "הנה אנכי הולך למות" – כשאין עתיד
עשו חוזר מן השדה עייף, רעב, מותש.
יעקב מציע לו עסקה: תן לי את הבכורה, קח נזיד עדשים.
התשובה של עשו חותכת:
"הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶה לִי בְּכֹרָה"
ברובד הפשט – הוא צייד, חי בסכנה. מי שחי על חרב, מי ששדה הקרב היום יומי שלו, יכול באמת לומר: אני לא בטוח שאגיע לזקנה.
ברובד עמוק יותר – חז"ל מסבירים שהוא לא מאמין באמת בעתיד רוחני, בעולם הבא. הוא רואה את העולם הזה, את הרגע, את הגוף, וזהו.
המשפט שלו אומר בערך כך:
אם אני גם ככה זמני, חד פעמי, בלי המשך – מה הטעם בהשקעה ארוכת טווח?
אם אני "הולך למות" – בכורה, קדושה, אחריות, זהות רוחנית – זה סתם משא כבד.
זה מזכיר בדיוק את המשפט של חיילים או אנשים במצבי קצה:
"גם ככה אולי מחר אני לא פה – אז למה לא לעשן? למה לשמור? למה להשקיע בקשר, בגוף, בנשמה?"
כשהמוות מרגיש קרוב, כשהעתיד מטושטש,
הנפש נוטה לעשות קיצור דרך:
אם אין מחר ברור, בוא נוותר על כל מה ששייך למחר.
- מה קורה כששתי התחושות האלה נפגשות?
עכשיו דמיין נפש שיש בה גם "למה זה אנכי" וגם "הנה אנכי הולך למות".
מצד אחד – בלאגן פנימי:
אני מרגיש שיש בתוכי כוחות מתנגשים. צד שרוצה קדושה ומשמעות, צד שרוצה לברוח, לשרוף, להתפרק.
שתי משיכות, שתי זהויות, לפעמים שני "ילדים" בתוך הבטן.
מצד שני – תחושת סוף:
אולי אין לי באמת עתיד.
אולי החיים שלי שבירים.
אולי המציאות כל כך מסוכנת, כאוטית, לא יציבה – שאין טעם לתכנן רחוק, להשקיע בעצמי של עוד עשר שנים.
החיבור ביניהם מסוכן מאוד:
אם אני גם מבולגן בפנים, גם לא מאמין בעתיד,
מאוד קל להגיע למקום של:
אני לא יודע מי אני, לא יודע אם אהיה פה, אז למה לא לזרוק?
כאן נכנס ההבדל הגדול בין רבקה לעשו.
- רבקה ועשו – שתי תגובות לאותה נקודה בנפש
רבקה שואלת "למה זה אנכי" –
אבל היא לא תולה את הכל במוות. היא לא אומרת "אני הולכת למות, אז מה הטעם".
היא אומרת: אם ככה נראה ה"אני" שלי – אני חייבת לדרוש, להבין, לשאול את ה'.
עשו אומר "הנה אנכי הולך למות" –
ומשם הוא קופץ ישר ל"למה זה לי בכורה".
זו תשובה שסוגרת את הסיפור: אין עתיד, אז אין ערך.
אפשר לומר כך:
רבקה הופכת את הכאב לשאלה שמובילה לחיים.
עשו הופך את הכאב לתירוץ לוותר על החיים הגבוהים שלו.
- ואיפה זה פוגש אותנו?
יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מאוד קרובים לשני הפסוקים האלה:
"למה זה אנכי" –
כשלא ברור לי מי אני.
דתי או לא? חזק או חלש? אדם טוב או אדם מלא כעסים?
כשהלב מרגיש כמו שדה קרב.
"הנה אנכי הולך למות" –
כשרואים חדשות קשות, כשמשרתים בצבא, אחרי תאונה, מחלה, משבר, או סתם אחרי רצף קשיים.
יש תחושות שאומרות:
החיים האלה כל כך שבריריים – אולי לא שווה להתאמץ.
כששני אלה נפגשים, הנפש עומדת בצומת:
אפשרות אחת – דרך עשו:
אם אני גם מבולגן וגם מוגבל בזמן –
יאללה, נעשה מה שבא. נוותר על בכורה, על חלומות גבוהים, על ערכים.
נחיה רק "כאן ועכשיו", בלי אחריות, בלי זהות עמוקה.
אפשרות שנייה – דרך רבקה:
דווקא בגלל שהחיים שבירים,
דווקא בגלל שיש מאבק בפנים,
אני רוצה לדרוש.
לעצור. לשאול. ללמוד. לדבר. להתפלל. לבנות משמעות.
החיים לא נהיים פחות רציניים בגלל שהם קצרים.
הם נהיים יותר רציניים.
- שלושה צעדים לנשמה שנמצאת בדיוק בנקודה הזו
אם אתה מרגיש לפעמים בתוכך את שני הפסוקים האלה – "למה זה אנכי" ו"הנה אנכי הולך למות" – אפשר לנסות שלושה צעדים קטנים:
א. לתת מקום לשאלה, לא לברוח ממנה
לא להגיד לעצמי "אסור לי לחשוב ככה".
דווקא להכיר בזה: יש בי בלאגן. יש בי פחדים. יש בי תחושת סוף.
ההכרה עצמה כבר מורידה מתח.
ב. להפוך את השאלה ל"דרישה"
כמו רבקה – "ותלך לדרוש את ה'".
לפתוח ספר. לשמוע שיעור. לדבר עם חבר טוב. לכתוב לעצמי.
לא לתת לשאלה להישאר כבדות בראש, אלא להזיז אותה – להפוך אותה למסע.
ג. לשמור על הבכורה
גם כשמרגישים "הנה אנכי הולך למות", לא לוותר על מי שאני רוצה להיות.
לא לזרוק את הגוף, לא לזלזל בנשמה.
גם אם אני לא יודע כמה זמן יש לי – אני יודע מי אני רוצה להיות בזמן שיש לי.
זה יכול להיות משהו מאוד קטן:
לא להיכנע לעוד הרגל שמזיק לי.
להחזיק עוד קצת בערך אחד שאני מאמין בו.
להיזכר שיש לי "בכורה" – צלם אלוקים, נשמה, ייחוד – גם אם הרגע הנוכחי אפל.
- מה באמת קורה לנשמה כששני הפסוקים נפגשים?
קורה משהו עדין מאוד:
אם אנחנו בוחרים בגרסה של עשו –
הנשמה הולכת ונרדמת.
היא לומדת להגיד: "לא נורא, לא משנה, אין עתיד, אין טעם",
עד שיום אחד האדם כבר באמת לא זוכר מה זה לרצות יותר.
אם אנחנו בוחרים בדרך של רבקה –
הנשמה דווקא מתעוררת.
השאלה "למה זה אנכי" הופכת ל: איך אני יכול להפוך את כל הבלגן הזה, את כל הפחד הזה, למסלול של קשר עם ה'?
איך אני חי עם נימים קרועים בפנים – ועדיין בונה זהות, אמונה, דרך?
התורה שמה לנו באמצע אותה פרשה שתי דמויות, שני "אָנֹכִי".
לא כדי שנשפוט אותם,
אלא כדי שנשאל את עצמנו בעדינות:
כשאני מרגיש שאין לי מושג מי אני
וכשאני מרגיש שאין לי מושג כמה זמן יש לי –
לאיזה "אנכי" אני בוחר להקשיב?
לזה שסוגר את הסיפור,
או לזה שהופך את השאלה לפתח לחיים.
