הנה קריאה מרובדת שתראה למה התורה פותחת דווקא בזוג הזה, ומה היא מלמדת כבר במילה הראשונה על שותפות, מרחק וקרבה בין עולמות:
- הכרזה על שלמות כוללת
הצירוף "שמים וארץ" הוא לא רק שני דברים, אלא דרך מקראית לומר הכל. זהו מיריסמוס: הקצוות מייצגים את השלם. לכן הפתיחה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) קובעת שמאפס עד אינסוף, מן העליון עד התחתון, הכל נתון בתוך בריאה אחת ובעלות אחת. - דה־מיתיזציה וחתימת בעלות
ברגע ששני הקטבים מוזכרים יחד כמעשה אלקים, אף אחד מהם לא אלוהי. לא השמים הם אל ולא הארץ אלהה; שניהם ברואים. זהו יסוד התיאולוגיה כבר בפסוק הפותח: האינסוף שמעל והמצע שמתחת אינם יריבים מיתיים אלא יצירה אחת של בורא אחד. - מרחק עם שם פרטי לכל צד
מיד בהמשך נפגשים עם פעולת השיום הכפולה: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א, ח) ו"וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" (בראשית א, י). כל עולם נבדל, נושא שם וזהות ותפקיד. המרחק ביניהם נוצר כדי לאפשר משמעות: לשמים תפקיד של מעלה, לארץ תפקיד של מטה. הגבול יוצר אחריות. - קרבה שמתגלית בהיפוך הפרספקטיבה
בפתיחת הסיפור השני הסדר מתהפך ל"אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד). פעם אחת מסתכלים מלמעלה למטה, ופעם מלמטה למעלה. שני סיפורים, שתי עדשות, עולם אחד. זה מלמד שהקטבים אינם נוקשים אלא מתקרבים זה לזה דרך נקודת המבט. - האדם כגשר בין עולמות
בתוך הפיצול נברא יצור שמכיל עליונים ותחתונים יחד: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (בראשית א, כז). האדם נושא דמות של מעלה וחי על הארץ של מטה, ומקבל יעד ממשי שקשור דווקא לארץ: "וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). זהו גשר חי בין שמים לארץ, שותף פעיל באיחוי הפער. - שותפות שנחתמת בזמן
שיא הפרק: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב, א). הזוג שסימן את גבולות המציאות נחתם בזוגיות שלמה בזמן השבת. כאן מתברר שהקשר ביניהם אינו רק גאוגרפיה של עליונים ותחתונים, אלא גם קצב חיים שבו מתחלפים עשייה ושביתה. השבת אוספת את שני העולמות תחת מטרייה של קדושה אחת. - מה זה אומר על שותפות, מרחק וקרבה
רעיון: התורה מציבה זוג כדי ללמד ששותפות אמיתית מתחילה בהכרה בהבדלים. השמים והארץ נבדלים וזה טוב להם. ובכל זאת, עצם הצמדתם בפסוק הראשון קושרת אותם בקשר אורגני. המרחק הוא פונקציונלי, הקרבה היא מהותית, והאדם נקרא לחיות בדיוק במתח הזה: להביט לשמים, לעבוד את הארץ, ולהפוך את המרחק למרחב של מפגש.
במילים אחרות, הפסוק הראשון מצייר את מפת העולם הרוחני והמעשי: שני קטבים, בורא אחד, ושחקן מרכזי שנועד לגשר ביניהם. מכאן ואילך, כל הסיפור המקראי ינוע סביב השאלה איך הופכים את הזוג הזה משני עולמות רחוקים לבית אחד שבו השמים והארץ מתכתבים זה עם זה.
