אוֹוֹוֹ, עכשיו נכנסת לעולם של מנהגים ססגוניים ומופלאים – וזה אחד המדהימים שבהם!
כן, יהודי פרס (איראן) אכן שומרים מנהג ייחודי ועתיק:
בזמן ששרים "דַּיֵּינוּ", הם נוהגים לזרוק בצל אחד על השני, לרוב בעדינות ובקריצה – ואפילו הילדים הכי רציניים מתגלגלים מצחוק.
אבל למה דווקא בצל?
ומה הקשר שלו ל"דיינו"?
הסבר אפשרי – עומק מתוך הסמליות של הבצל
הבצל – לא סתם ירק. הוא טעון משמעות:
1. הבצל – מזכיר את השעבוד
בצל הוא ירק חריף. הוא גורם לדמעות.
וכך, לפי חלק מהמסורות, הבצל מייצג את סבל העבדות במצרים, את המרירות, את הדמעות שנשפכו.
ולמה זורקים אותו בזמן דיינו?
כי אנחנו אומרים –
אפילו שעברנו את כל זה – דַּיֵּינוּ!
אפילו אם רק היינו שורדים את זה – היינו אומרים תודה.
אז הבצל, שהוא סמל הכאב – נהפך בשיר לשמחה, לצחוק, לשחרור.
כמו שאומרים: גם הדמעות – היו שוות את הדרך הזאת.
2. הבצל – הרבה שכבות, כמו הניסים
כל קליפה בבצל – כמו שלב נוסף ב"דיינו".
קליפה אחרי קליפה – ואתה מגלה עוד מתנה, עוד חסד, עוד טוב.
המנהג מבטא את הרעיון הזה באופן מוחשי, שמח ומעט פרוע:
השם נתן – ואנחנו מודים – אפילו אם זה מגיע עם דמעה או קליפה.
3. מנהג ככלי חינוכי
בבתים יהודיים באיראן, כמו גם אצל ספרדים אחרים, המנהגים הצבעוניים האלו הפכו את ליל הסדר לחגיגה חיה, שמכניסה גם את הילדים פנימה.
וזה בדיוק מה שההגדה רוצה:
"והגדת לבנך" – לא שיעור. חוויה.
אז כשזורקים בצל – עושים את זה בשמחה, ומזכירים שגם הצחוק – חלק מהחירות.
מסורת או בדיחה משפחתית?
יש שאומרים שהמנהג הזה החל כמעין "הצגה משפחתית" של השעבוד, ומשם התגלגל לדורות – עד שהפך למסורת של ממש.
בקהילות מסוימות, אפילו היו בוחרים בצל ירוק, כדי שהמכה תהיה יותר רכה…
(ולפעמים זה היה מתפתח ל"מלחמת בצלים" משפחתית עד הפסקת צחוק כללית!)
ובשורה התחתונה:
המנהג הזה – כמו הרבה מנהגים של עדות המזרח – מחבר בין הרגש, הסמל, ההומור והאמונה.
כי בסוף – יהודי לא רק קורא את ההגדה.
הוא חי אותה.
