מדוע בליל הסדר אנו אומרים “הא לחמא עניא” בלשון ארמית, ולא בעברית?

איך זה שבליל הסדר, כשהכול כל כך מדויק ומוקפד, דווקא את הפתיחה הדרמטית של ההגדה אנחנו אומרים בארמית?

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים…"
("זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים…")

ובכן, יש כאן סיפור מיוחד מאוד. הנה כמה שכבות של הסוד הזה:

1. כי זו שפה של פנייה לעולמות עליונים

על פי הזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קל"ט ע"ב), השפה הארמית היא שפת הביניים, השפה שהמלאכים לא מבינים – אבל דווקא הקב"ה שומע אותה ישירות.

למה זה חשוב?

כי "הא לחמא עניא" הוא לא רק טקסט – זו קריאה לעולם כולו:

• לכל מי שרעב – שיבוא ויאכל
• לכל הנשמות – שתיכנסנה לסעודת הגאולה
• לכל השכינה – שתשרה בבית

וכשמדברים בארמית, זה כמו לדבר בלחישה ישירה לבורא – בלי תיווך של מלאכים.

2. קריאה לאורחים – גם לגשמיים וגם לרוחניים

הפסוק הזה הוא סוג של הזמנה, נכון?

"כל דכפין ייתי ויכול – כל דצריך ייתי ויפסח."

זו שפה שהעם מבין. בזמנם, ארמית הייתה שפת העם, שפה של בית, של רחוב, של לב.

והמסר הוא:

בליל הסדר – אף אחד לא נשאר בחוץ. לא בגלל שפה, לא בגלל מעמד.
גם אם אתה לא דובר עברית, גם אם אתה רחוק – אתה שייך לסיפור.

3. כי זה זיכרון אמיתי מהגלות

ההגדה מתחילה ב"הלחם של הגלות".
היא נפתחת בלחם של עוני, בלחם שאוכלים בעודך עבד, בעודך בגולה.

ולכן – מדברים בשפת הגלות, בשפת בבל, בשפת הארמית –
כדי להזכיר: אנחנו מתחילים את הסיפור מהשפל, מהחושך, מהעוני – ומשם נצא לגאולה.

4. ניגון אחר, תדר אחר

אם היית שומע את הקטע הזה מושר בארמית בניגון קדום, היית מרגיש:
זה לא דיבור רגיל. זו קריאה קמאית, כמעט מיסטית.

הארמית נותנת לזה ניחוח של סוד, של מסורת עתיקה, של משהו שנאמר דורות אחורה – עוד בבבל.

5. כדי לעורר רחמי שמיים

יש שכתבו, כמו ה"פני יהושע", שהארמית בליל הסדר מעוררת דינים ורחמים בעת ובעונה אחת:
היא מזכירה את הגלות הקשה, את העוני, את הזרות – ובכך מבקשת רחמים על כל מי שעדיין "רעב" לגאולה.

✨ סיכום:

רוצה שאגלה לך גם למה לא מוזכר משה רבנו בכל ההגדה – ואיך זה קשור לאותה גישה?

"כן בבקשה. נשמע כמו רעיון מעולה למאמר חדש."