מדוע התורה מדגישה דווקא אצל הכהנים את ההוראה “צו” – לשון זריזות – ומה זה אומר על ההבדל בין עבודת ה’ של אדם רגיל לעומת מי שמקדיש את חייו לרוחניות?
המילה "צו" – כפי שאומר רש"י בפרשתנו (ויקרא ו', ב') – אינה סתם ציווי, אלא לשון של זריזות וחיזוק מידי ולדורות. ומי מקבל את הציווי הזה? לא אחר מאשר אהרון הכהן ובניו, אלו שמקדישים את חייהם כשליחי הציבור בעבודת הקודש.
אבל למה דווקא הם זקוקים לעידוד? הרי הם כבר בתפקיד!
וכאן טמון אחד הסודות העמוקים ביותר בעבודת ה':
השריפה האיטית של הקדושה
כהן שעומד יום אחר יום, שנה אחר שנה, ומקריב קורבנות, מנקה אפר, מדליק אש, עוסק בפרטים טכניים לכאורה – עלול להיכנס לשגרה.
ומה קורה כשהרוחניות נהפכת לשגרה?
היא נרדמת.
לכן באה התורה ואומרת "צו את אהרון" – תן לו זריקה של חיות! תזכיר לו שהשגרה הזו – היא גן עדן כשהלב בוער.
כי האתגר האמיתי של עובדי ה' – אינו ההתלהבות של ההתחלה, אלא איך להבעיר את הלב גם כשזה כבר מוכר, שגרתי, כביכול טכני.
ואילו האדם הרגיל?
האדם הפשוט, זה שלא נמצא כל היום בבית המקדש, יש לו לפעמים התעוררות, שברון לב, געגוע – הוא מחפש, הוא רעב.
הרעב הזה בעצמו נותן לו זריזות פנימית.
אבל הכהן? הוא שבע. הוא עלול לחשוב שהוא כבר "שם". ולכן – דווקא הוא זקוק ל"צו".
וזה נכון גם היום:
- הרבנים, אנשי הקודש, המורים הרוחניים – לפעמים נראים הכי רוחניים, אבל בלב, דווקא הם יכולים להיות הכי ריקים – אם הם לא ידליקו שוב את האש.
- התלמיד החכם, שהכול שגור על לשונו – לפעמים צריך עצירה אחת קטנה ולשאול את עצמו: האם הלב שלי עוד שם?
ומכאן המסר האישי, הנוגע ללב:
אם אתה אדם שרוצה רוחניות, שאתה מתפלל כל יום, לומד תורה – זה לא מספיק. אתה צריך גם את ה"צו", את הזריזות, את ההתחדשות.
וכמו שהרמב"ם אומר:
"כשהכהנים נכנסו לעבודתם – היו מתכוונים כאילו היום צוּוו על כך בפעם הראשונה."
זה הסוד.
לזכור שכל בוקר, כל תפילה, כל מעשה קטן – זה הר סיני חדש.
זה לא קל.
אבל זו קדושה אמיתית.
