שאלה שפותחת שער לעומק מרתק בתורה ובמדרש.
הקשר הבסיסי: מים ועפר
גם בפרשת סוטה וגם בחטא העגל מופיעים מים עם עפר:
- בסוטה: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים… וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם" (במדבר ה, יז).
- בחטא העגל: "וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ).
הפרשנות המסורתית (כמו אצל רש"י על אתר) מציינת: משה עשה לבני ישראל את מה שעושים לאישה סוטה – מים עם עפר, שתשתה ויתברר אם אשמים הם או לא. מי שזנה – ימות. מי שלא – ינצל.
הקשר העמוק יותר: ברית, נאמנות ובגידה
פרשת סוטה עוסקת בחשד לבגידה בברית הנישואין.
חטא העגל הוא בגידה של ישראל בברית עם הקב"ה, ממש מיד אחרי חתונתם בהר סיני.
המדרש מדמה את ישראל לכלה שזנתה תחת חופתה (ראו למשל: שמות רבה פרשה מג), וזהו בדיוק ההקשר: כמו שהאישה הסוטה נחשדת שבגדה בבעלה, כך עם ישראל נחשד – ובמקרה הזה, גם חטא – בעבודה זרה.
הקשר הרוחני – המקדש כמקום בירור
בפרשת סוטה, תהליך בירור האמת נעשה בתוך המשכן, עם עפר מקודש מהקרקע שבו שורה השכינה. גם חטא העגל עומד בצל הר סיני – המקום שבו התגלתה שכינה.
כך נוצרת הקבלה חזקה:
- המקדש הוא לא רק מקום של קדושה – הוא מקום בירור.
- גם ה' מוכן "לוותר" על שמו – נמחק שם ה' במים הסוטים – כדי לברר ולהשכין שלום.
- כך גם משה, בשעת חטא העגל, קורע את הלוחות – את כתובה של הקשר – כדי להציל את ישראל מעונש גמור.
רעיון לסיום:
אומר רבי צדוק הכהן מלובלין (בספרו צדקת הצדיק): כשיש בגידה, דווקא שם נבחנת הנאמנות האמיתית. המים המאררים – או העגל – לא באים רק להעניש, אלא לזקק את הברית. רק דרך הנפילה ניתן לחזור באמת.
