מה קורה בדמיון אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת?

הדימוי המופלא הזה מתוך "נשמת כל חי" – "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת" – חושף את עומק השירה היהודית: שירה שהיא לא רק שירה אלא גם כמיהה בלתי אפשרית לביטוי שלם של הודאה.

🌊 מה קורה בדימוי הזה?

הפיוט משתמש בארבעה דימויים:

1. "פינו מלא שירה כים" – הדיבור שלנו נעשה כמו גלי ים אינסופיים. הים – סמל לעוצמה אין־סופית, לרעש, לעומק, וגם לרוחניות שגואה.
2. "לשוננו רִנָּה" – הלשון – מקור הדיבור – מתמלאת רינה, לא רק דיבור שכלי, אלא שירה נפשית, פנימית, שמחה מתפרצת.
3. "ידינו פרושות כנשרי שמיים" – הידיים נפרשות לשמיים כמו כנפי הנשר – סמל למעוף, לגובה, לקדושה. זה דימוי של תפילה שעולה מעלה, כמו הקרבת הקרבן.
4. "רגלינו קלות כאַיָּלוֹת" – הרגליים ששותפות לתפילה. לא עומדות דום אלא רצות, קלות, מלאות חשק לקראת הקב"ה, כמו האייל הרץ בהרים – מלא חן, מהירות, עדינות ותשוקה.

✨ ומה המשמעות של כל זה?

הפיוט בונה חזון של גוף שלם – כל האיברים – משתוקק לבטא תודה. אבל הפלא הגדול הוא שגם אם נוכל להפוך את כל גופנו לכלי שירה עוצמתי שכזה – עדיין לא נצליח להודות די!

הדימויים האלו יוצרים חוויה נבואית כמעט – כאילו האדם אומר: "הייתי רוצה שכל ישותי תהיה שירה. לא רק מילה, לא רק לב, אלא גוף־נשמה־רוח – הכל."

זוהי שירת הים – של הנשמה.

📚 שורש בתנ"ך?

אפשר לראות מקבילה בספר תהילים:

"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: ה' מִי כָמוֹךָ" (תהילים ל"ה)

גם שם, כמו כאן, הדובר רוצה שכל כולו – אפילו העצמות – תאמרנה תודה. כי יש רגעים שהלב לא יכול להחזיק את הרגש, ואז כל האיברים מתחילים לשיר.

🕯️ סוד קבלי

על פי הסוד, הדימוי הזה מדבר על עלייה של כל איבר בתפילה:

• הלשון – לעולם הבריאה (דיבור),
• הידיים – לעולם היצירה (מעשה),
• הרגליים – לעולם העשייה (תנועה),
• והלב – לעולם האצילות (כוונה).

והפיוט בעצם אומר: העליתי את כולי אליך – אך גם זה לא מספיק כדי לשבח אותך באמת.

וזה הרגע שבו אתה מבין – שהשירה הגדולה ביותר היא השתיקה הנדהמת.