הפסוק עצמו מצייר את הדמות במכוון כאלמונית, אבל גם “מגדיל עליה” בכמות הופעות:
“וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽש׃” (בראשית לז:טו)
ובהמשך: “וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה…” (בראשית לז:יז)
מי הוא “האיש”?
יש כאן שתי קריאות גדולות במסורת:
- פשט: אדם אקראי, עובר אורח
כך מופיע בפירוש אבן עזרא: “וימצאהו איש – דרך הפשט: אחד מעוברי דרך.”
כלומר, התורה משאירה אותו אנונימי כי הוא לא “דמות”, הוא פונקציה: מורה דרך. - דרש: מלאך, ובפרט גבריאל
ברש״י מובא: “וימצאהו איש – זה גבריאל”
ובמדרש בראשית רבה מודגש למה בכלל התורה מתעכבת על זה:
“א"ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו ‘וימצאהו איש וישאלהו ה איש ויאמר ה איש’.”
למה התורה שמה “דמות אנונימית” דווקא ברגע גורלי?
כי זה רגע שבו העלילה תלויה על חוט: יוסף תועה, והוא היה יכול לחזור הביתה. ה”איש” הוא נקודת ההטיה שמסיטה את כל ההיסטוריה מדקות של חיפוש אל שנים של גלות, ירידה למצרים, וגאולה. במילים אחרות: התורה מלמדת שהגורל לפעמים “נפתח” על ידי מפגש אחד קצר.
רמב״ן משתמש בסצנה הזו כדי להדגיש שהדברים נראים מקריים, אבל מתגלגלים לפי הנהגה עליונה (הוא מפרש שהאריכות כאן באה להראות סיבות רבות שיכלו לעצור את יוסף, ובכל זאת הוא המשיך, ושזה חלק מהמהלך שה’ מזמן).
ומה זה אומר על “מפגשים מקריים” בחיים?
רעיון (דרשה): לפעמים אדם פוגש “איש” שלא יראה שוב לעולם, אבל השאלה שהוא שואל משנה לך מסלול. שים לב שהמפתח הוא לא נאום, אלא שאלה אחת מדויקת: “מַה־תְּבַקֵּשׁ”.
ומכאן שתי קריאות חזקות:
- להיות פתוח ל”איש” שמופיע בדרך, ולא לבטל מפגש קטן כסתם.
- ובעיקר: להיות אתה ה”איש” של מישהו אחר – לפעמים כל מה שצריך כדי להציל אדם מתעייה זה לשאול אותו שאלה נכונה בזמן הנכון.
