מ'למך' ל'מלך': מהי השיטה היהודית העתיקה שמלמדת איך לנהל רגשות, ולא לברוח מהם?

כיצד יכול אדם בן זמננו לעבור מ"למך" ל"מלך" – ולחיות את העיקרון של 'המוח שולט על הלב' על פי תורת החסידות (חב״ד), כך שהשכל (חכמה, בינה, דעת) יוליד רגשות של אהבה ויראה אמיתיות לה׳ בתוך עולם מלא בלבול, פיתויים וסערות נפש?

1. המלך וה"למך" שבתוך כל אחד

חסידים אומרים: "מלך" זה ראשי תיבות מוח – לב – כבד. סדר בריא של האדם: קודם שכל, אחר כך רגש, ורק אז מעשה ותאוות הגוף. כשזה הסדר – האדם מלך, שולט על חייו. וכשזה מתהפך, הלב רץ קדימה עם הרגשות והגוף דורש סיפוקים, ורק אחר כך המוח נגרר לתת הצדקות – מקבלים "לב – מח – כבד" = למך.

המשחק הזה הוא לא רק בדיחה חמודה, הוא מפצח את הקרב הפנימי של כל בן אדם: מי מוביל את החיים שלי – מוח או לב? החלטה או דחף? בהירות או בלבול?

2. "וידעת היום והשבת אל לבבך" – מהראש אל הלב

התורה עצמה נותנת לנו את הכיוון:
"וידעת היום והשבת אל לבבך כי יהוה הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט).

שני שלבים:

1. "וידעת" – קודם כל ידיעה. להבין, ללמוד, להעמיק.
2. "והשבת אל לבבך" – לא להשאיר את זה ברמה שכלית קרה, אלא להוריד את זה ללב.

זה בדיוק היסוד של חב"ד: חכמה, בינה, דעת – שלושת כוחות השכל – אמורים להוליד את המידות, את הרגשות. לא רגש שמוביל בלי ראש, אלא רגש שנולד מהתבוננות אמיתית.

3. "מוח שליט על הלב" – יסוד התניא

אדמו"ר הזקן כותב בתניא:
"כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו" (ליקוטי אמרים, פרק יב).

שני חידושים עצומים יש כאן:

1. "בתולדתו וטבע יצירתו" – זה לא טריק לגדולי צדיקים בלבד. זה הטבע של כל אדם. הקב"ה ברא את האדם בצורה כזו שהמוח מסוגל לשלוט על הלב.
2. "שכל אדם יכול" – לא בטוח שיהיה לו קל, אבל זה אפשרי. זו לא אשליה ולא סיסמה יפה.

אבל שים לב: התניא לא מדבר רק על "לא לעשות שטויות". הוא מדבר על הרבה יותר עמוק: שהשכל יכוון את החיים, יוליד רגשות אחרים לגמרי, עד שהלב עצמו ירצה דברים אחרים.

4. איך השכל מוליד רגש – חכמה, בינה, דעת

כדי להבין איך עוברים מהבנה יבשה לרגש חי, צריך להכיר את המבנה של חב"ד:

• חכמה – ניצוץ, הבזק של רעיון. רגע ה"אהה!".
• בינה – לפרק את הרעיון, להבין פרטים, להרחיב, לשאול, לדמות דבר לדבר.
• דעת – להיקשר לזה. לקחת את מה שהבנתי ולהפוך אותו ל"זה נוגע אליי, זה החיים שלי".

כשאדם:

1. קולט איזו אמת אלוקית (חכמה),
2. מעכל אותה לעומק, בחזרה שוב ושוב (בינה),
3. ומחבר אותה לעצמו, לחיים שלו, לכאב שלו, לשאלות שלו (דעת),

מכאן נולדים רגשות. בחסידות מסבירים שהמידות – חסד, גבורה, תפארת וכו' – הן "ילדים" של חב"ד. זה לא משל נחמד, זו שיטה: רוצה אהבת ה'? אל תחפש "טריקים להתרגש". תבנה חב"ד, הרגשות יבואו.

5. למה בדור שלנו זה כל כך קשה – אבל גם כל כך אפשרי

בן אדם בן זמננו חי בעולם שבו:

• הכל מהיר, מידי, מתוק-חריף, מגרה.
• הטלפון דוחף לנו בלי סוף גירויים, רגשות, פחדים, השוואות.
• הראש עייף, הלב מוצף.

כל התרבות אומרת לנו: "תלך עם מה שאתה מרגיש". אם לא בא לך – אל תעשה, אם מתאים לך – תזרום. זה בדיוק מצב של "למך": הלב קודם, המוח מסביר.

ופה מגיעה הבשורה של חב"ד:
דווקא בדור כזה, עבודת השכל היא הדרך היחידה להישאר בן אדם ולא להיבלע בסחף.

6. שלושה מהלכים מעשיים מ"למך" ל"מלך"

א. לעצור את האוטומט – לתת למוח רגע לנשום

לפני כל מהלך גדול – מגיע רגע קטן מאוד: רגע שבו אפשר לעצור.

• מישהו פגע בי – האוטומט אומר להתפרץ.
• ראיתי משהו שמושך אותי למקום לא טוב – האוטומט אומר "יאללה, רק רגע אחד".
• אני עייף ומתוסכל – האוטומט אומר לברוח לעוד שעה חסרת תכלית.

המעבר מ"למך" ל"מלך" מתחיל במשפט פנימי אחד:
"רגע, מי מחליט פה – הלב או המוח?"

אפילו שנייה אחת שבה אני לא מגיב מיד, אלא נותן למוח לזוז קדימה לפני הלב – זו התחלה של מלכות.

וזה בדיוק מה שאומר התניא – שהאדם "יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו".

ב. לקבוע "זמן מוח" ביום – התבוננות חב"דית

אם השכל צריך להוליד רגש, צריך לתת לו זמן איכות. לא רק לעבור על מילים, אלא לעצור ולחשוב.

למשל, זמן קצר ביום (ואפשר להתחיל ב-5 דקות!) שבו אני עושה שלושה צעדים:

1. חכמה – בוחר נקודה אחת על ה' או על הקשר שלי איתו:
   • שהקב"ה נותן לי חיים כל רגע.
   • איך הוא מנהל השגחה פרטית על החיים שלי.
   • איך אין עוד מלבדו באמת, כמו שכתוב "וידעת היום והשבת אל לבבך כי יהוה הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
2. בינה – מפרק את זה:
   • מה זה אומר ש"יש השגחה פרטית"? מה דוגמאות ראיתי בחיים שלי?
   • אם באמת אין עוד מלבדו, איך זה משנה את מה שמפחיד אותי?
   • אני מנסה ממש לצייר לעצמי את זה בדמיון, בתרחישים של היום יום.
3. דעת – לקשור את זה אליי:
   • איפה זה פוגש את הפחדים שלי?
   • איפה זה מדבר עם הבדידות שלי?
   • מה זה אומר על הרגעים שהרגשתי שאין לי כוח?

כשעושים את זה בעקביות, גם בלי להרגיש "וואו" כל יום, לאט לאט נולדים בלב רגשות אחרים:
יותר אמון, יותר אהבה, יותר יראה בריאה, פחות פאניקה.

ג. לתרגם רגש למעשה – "בפיך ובלבבך לעשותו"

התורה אומרת:
"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד).

חב"ד מסבירה שספר התניא בנוי על הפסוק הזה – להראות עד כמה עבודת ה' באמת קרובה אלינו.

הסדר הוא:

1. בפיך – דיבור.
2. בלבבך – רגש.
3. לעשותו – מעשה.

כלומר:

• אני מתבונן – זה מפתח רגש.
• אני נותן לרגש להתבטא – בדיבור, בתפילה פשוטה, בלשון שלי.
• ומשם אני מתרגם את זה למעשה קטן מאוד.

למשל:

• חשבתי על חסד ה' איתי – אז היום אני עושה חסד עם מישהו אחד, אפילו דבר קטן.
• חשבתי על כך שה' רואה אותי – אז היום אני מתאפק פעם אחת מלגלוש למקום שאני יודע שלא מתאים.
• חשבתי על זה שה' קרוב – אז היום אני אומר "מודה אני" טיפה יותר לאט, בכוונה.

זה הסוד: לא לחכות למהפכה, אלא לקשור שכל – רגש – מעשה. פה נהיים מלך.

7. סיפור חסידי: רגע אחד של "מוח שליט על הלב"

מסופר על חסיד חב"ד, רבי משה מייזליש, שבזמן מלחמת נפוליאון היה שליח של אדמו"ר הזקן לרגל בעומק שטחי האויב. באחד הימים נכנס נפוליאון בעצמו לחדר שבו עמד ר' משה, חשד בו שהוא מרגל, והניח את ידו על ליבו כדי לבדוק אם פעימות הלב יגלו פחד.

ר' משה, שהיה רגיל בעבודה של "מוח שליט על הלב", שלט בלבו עד כדי כך שהלב נשאר שקט לחלוטין, ונפוליאון שחרר אותו. אחר כך סיפר ר' משה שהעבודה שהרבי לימד – שהמוח צריך לשלוט על הלב – הצילה לו את החיים בפשטות.

המסר בשבילנו:
אנחנו אולי לא עומדים מול נפוליאון, אבל כל יום יש "נפוליאון" קטן:

• פיתוי,
• עלבון,
• תאווה,
• רגע שהלב משתולל.

וכל פעם שיש לי רגע אחד שבו אני נותן למוח להשקיט את הלב – אני עושה צעד ממעמד של "למך" למעמד של "מלך".

8. מ"אני כזה" ל"כי קרוב אליך הדבר מאוד"

המחשבה הכי משתקת בדור שלנו היא: "אני כזה, זה האופי שלי, אין מצב שאני משתנה".
התורה אומרת בדיוק הפוך:
"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד).

וחסידות חב"ד מוסיפה:
הקרבה הזו מתבטאת בזה שיש לך מוח שיכול לשלוט על הלב, ושיש לך כוח התבוננות שיכול לשנות לא רק את המעשים, אלא את מה שאתה מרגיש.

אז מה הדרך מ"למך" ל"מלך" בשביל אדם בן זמננו?

1. להאמין שהקב"ה ברא אותי עם היכולת הזאת – זה לא חלום, זה "טבע יצירתו".
2. לתת למוח מקום – זמן ביום שבו אני חושב, מתבונן, קושר דעת.
3. לתת ללב להגיב – לא לפחד מרגש, אלא להוליד אותו משכל.
4. לתרגם את הכל לצעד קטן של מעשה – עוד מצווה מתוך חיות, עוד מילה של תפילה מלב, עוד דקה של התגברות.

וכשבן אדם חי ככה, אפילו עם עליות וירידות, משהו בפנים מתחיל להתיישר:
המוח מתיישב על הכסא, הלב נשען עליו, והכבד – כל מעשה הגוף – נכנס לתפקיד הנכון.
לאט לאט הוא מפסיק להיות "למך" מגיב-מהבטן, ומתחיל להיות "מלך" – אחד שהשכל שלו מוביל אותו אל הקב"ה, צעד אחרי צעד.

והדבר היפה הוא, שככל שהוא יותר מלך על עצמו – הוא מרגיש יותר בן של מלך, יותר מחובר למלך מלכי המלכים הקב"ה.