כיצד עלינו להתייחס לסיפורי התורה שנראים כמשל?

האם סיפורי התורה – כמו סיפור גן עדן, הנחש, המבול, עקידת יצחק, יונה והדג הגדול – הם עובדות היסטוריות, או שמא יש לראותם כמשל בעל מסר רוחני?

גישת חז"ל והמסורת:

חז"ל, רוב פרשני התורה, ובעיקר המקובלים והחסידות, לא רואים ניגוד בין פשט לדרש, רמז וסוד.
אלא – הכל קיים במקביל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אבל כל פשט נושא עימו גם רובד עמוק יותר של משמעות.

כיצד עלינו להתייחס לסיפורי התורה שנראים כמשל?

1. הם קרו – אבל גם נועדו ללמד

לפי הרמב"ן, רמח"ל, האר"י הקדוש ועוד, סיפורי התורה התרחשו בפועל, אבל יש להם גם משמעות נצחית פנימית.
כל סיפור הוא גם "תכנית חינוכית", שמלמדת עקרונות אמונה, מוסר, תיקון המידות ודרך ה'.

לדוגמה: סיפור גן עדן – הוא גם תיאור של אירוע אמיתי, אבל גם משל למצב נפשי – חיבור לטוב, פיתוי של יצר הרע, נפילה ותשובה.

2. התורה איננה ספר היסטוריה – אלא ספר הוראה

המילה "תורה" באה מלשון הוראה. גם כשהיא מתארת עבר – היא לא נכתבה כדי "לדווח", אלא כדי להנחות את חיי ההווה והעתיד.

המהר"ל כותב שהתורה כתובה בשפת נבואה, שהיא שפה עשירה יותר מהשפה האנושית הפשוטה – היא כוללת סמלים, רמזים וסודות.

3. רש"י בעצמו מציין פעמים רבות שפסוק הוא גם משל

לדוגמה, על הפסוק "ויאבק איש עמו" (בראשית ל"ב) – רש"י מביא גם פשט, גם מדרש, גם סוד.
על "הנחש הקדמוני" – יש מדרשים רבים שראו בו כח רוחני, ולא רק יצור פיזי.

4. הרמב"ם – מדריך להבנה אלגורית

הרמב"ם ב"מורֶה נבוכים" כותב שיש בתורה סיפורים שהם משל שמטרתו להסתיר חוכמה גדולה מההמון ולגלות אותה ליחידי סגולה.
לדוגמה, סיפור הנחש בגן עדן – לפי הרמב"ם, הוא משל לחטא תאוות החומר ונטישת השכל האלוקי.

אבל חשוב: גם הרמב"ם לא טוען שכל התורה היא אלגוריה – אלא שיש בה שילוב בין מציאות למשל.

כיצד לנהוג בפועל?

🔹 להאמין באמת הפנימית של התורה – גם כאשר הדברים נשמעים לנו "מוזרים".
🔹 לא לזלזל בפשט – ולא להישאר רק בו. יש ללמוד גם את הדרש, הסוד והרמז.
🔹 להבין שהתורה מדברת בכל דור ודור – ובכל רובד של הנשמה.

מסקנה:

סיפורי התורה הם אמת עמוקה, חיה ונושמת. הם קרו – אבל הם גם מתרחשים בלב ובחיים של כל אחד מאיתנו.
התורה איננה רק זיכרון היסטורי – אלא מראה לחיים.

וכפי שאמר הבעל שם טוב: "התורה היא לא סיפור של פעם – היא הסיפור שלך. עכשיו."