א א וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ ב רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ ג יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃ ד דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃ ה וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃ ו וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃ ז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃ ח וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃ ט וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ י הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃ יא וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ יב וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ יד וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ טז וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃ יז וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃
שמות בני ישראל במצרים: התורה פותחת בספירת שמות בני ישראל שירדו למצרים יחד עם יעקב, ובסה"כ 70 נפש.
מות יוסף ודורו: יוסף וכל אחיו נפטרו, אך בני ישראל גדלים ומתעצמים במספרים עצומים, עד שהם ממלאים את הארץ.
מלך חדש במצרים: עולה פרעה חדש שלא הכיר את יוסף. הוא רואה בבני ישראל איום ומתחיל לדאוג מהתרבותם המהירה.
גזירת העבודה: פרעה מחליט לשעבד את בני ישראל, שמתחילים לבנות את ערי המסכנות פיתום ורעמסס. למרות זאת, ככל שהעבידו אותם יותר, כך הם התרבו והתעצמו.
החרפת העבודה: מצרים מעבידים את בני ישראל בעבודת פרך קשה ואכזרית, שכוללת עבודת חימר ולבנים.
ציווי להרוג את הבנים: פרעה מצווה על המיילדות העבריות, שפרה ופועה, להרוג כל תינוק בן שנולד, אך הן מסרבות מתוך יראת ה'.
סיפור מרתק:
שפרה ופועה – אומץ רוחני מול עריצות
המדרש מזהה את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים. הן עומדות מול מלך עריץ ומשתמשות באומץ רוחני ואמונה כדי להציל את הילדים העבריים. כשנשאלו על ידי פרעה מדוע השאירו את הילדים בחיים, הן ענו: "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה", כלומר הנשים העבריות יולדות לפני שהמיילדות מספיקות להגיע.
מעשיהן מלמדים על חשיבות העמידה על עקרונות המוסר, גם כשיש מחיר אישי גבוה. אומץ ליבן לא רק הציל את חיי הילדים, אלא גם שמר על תקוותו של עם ישראל להמשך קיומו.
מסר לדורות:
שפרה ופועה מסמלות את כוחה של אמונה ואת האפשרות לעמוד על האמת גם מול רשע. סיפורן מזכיר לנו את האחריות שיש ליחיד מול חברה, וכיצד החלטות מוסריות עשויות לשנות את ההיסטוריה כולה.
