עשיו אומר "הנה אנכי הולך למות". על איזה "מוות" הוא מדבר? מוות פיזי, תחושת מוות קיומית, או אולי אמירה כמו "אין לי עתיד, אז מה אכפת לי מבכורה"?
הפסוק אומר בדיוק:
"וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃" (בראשית כה, לב)
ועל מה הוא מדבר? בוא נעשה סדר בכמה שכבות של "מוות":
- פשט: מוות פיזי, מאוד פשוט
האבן עזרא מסביר בפשטות: עשו צייד. כל יום הוא יוצא לשדה, פוגש חיות טרף, וכל יום הוא מסכן את החיים שלו. לכן "הולך למות" פירושו: החיים שלי מקצועית על הקצה, יכול להיות שאני אמות עוד לפני אבא, אז מה שווה לי לחכות למעמד של בכור.
כלומר ברובד הפשוט הוא אומר ליעקב:
אני חי חיים מסוכנים. אין לי ביטחון שאגיע לזקנה, אז מה אני צריך זכויות עתידיות של בכורה.
- מדרש ורש"י: מוות מעבודת ה'
חז"ל (ורש"י בעקבותיהם) הולכים לכיוון אחר לגמרי. יעקב מסביר לעשו שהבכורה קשורה לעבודה לפני ה' – עבודת הקרבנות, שכרוכה בהרבה אזהרות, עונשים ואפילו עונשי מיתה לכהנים שעובדים בשכרות או בפריעת ראש.
ברעיון:
יעקב אומר לו: תדע לך, זה לא רק "כבוד". זו אחריות כבדה.
ועשו עונה: אם כך, "אני הולך למות על ידה" – אני עוד אסתבך, אכשל, אקבל על זה עונש מוות, אז בשביל מה לי להכניס את עצמי לזה.
כאן "מוות" זה לא רק פחד כללי מהחיים המסוכנים שלו, אלא תחושה שעבודת ה' היא מוקש מסוכן, משהו שמאיים עליו.
- לקח טוב ומהר"ל: אין עולם הבא, אין תקומה
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דורש שעשו אמר בלבו "אין עולם אחר" – כלומר, אין עולם הבא, אין המשך אחרי המוות. לכן הוא אומר "לָמָּה זֶה לִי" ולא "למה לי" – אין לי חלק ב"זה", בהקב"ה הנקרא "זה אלי ואנוהו".
המהר"ל ב"נצח ישראל" מוסיף (ברעיון): כבר כאן עשו כופר בתחיית המתים, רואה רק את העולם הזה כעיקר. אם ככה, ברור שהבכורה, שיש בה עתיד רוחני, עולם הבא, עבודה במקדש, לא מדברת אליו.
כאן "הולך למות" פירושו:
אני צועד אל הסוף, נקודה. אין המשך. אין ליבה נצחית. אז מה הטעם להשקיע בזכות רוחנית עתידית.
- ברובד הנפשי: "אין לי עתיד"
אם מחברים את שלושת השכבות, אפשר לצייר דמות מאוד חיה של עשו:
- ברמת החיים: הוא איש שדה, חי על אדרנלין, סכנה, כאן ועכשיו.
- ברמת הרוח: הוא שומע על בכורה כעל מסלול של קדושה, אחריות, משמעת, סיכונים הלכתיים, ואומר לעצמו: זה לא בשבילי.
- ברמת התפיסה: אין לו אמון בעתיד רוחני, בעולם הבא, בתחיית המתים.
אז מה יוצא מהפה שלו?
"הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" =
גם ככה החיים שלי שייכים לרגע, לסכנה, לגוף. אני לא רואה מעבר.
"ולמה זה לי בכורה" =
אם אין לי תודעת עתיד, בכורה היא סתם משקל עודף.
ברובד הנפשי זו אמירה של אדם שאומר:
אני לא חי בתחושת "סיפור מתמשך".
אני חי בסגנון "חטוף ואכול", "רגע ועבר".
כשחיים ככה, כל מה שקשור לזהות עתידית, לקשר לדורות, לברית עם ה' – נראה לא רלוונטי.
- אז מה התשובה לשאלתך?
- פשט: כן, יש כאן פחד מאוד אמיתי ממוות פיזי, מסכנת המקצוע שלו.
- מדרש: כן, יש גם פחד/דחייה ממוות שנובע מאחריות רוחנית כבדה.
- עומק: וברקע לזה עומדת תפיסה קיומית של "אין לי עתיד רוחני", אין באמת המשך מעבר לחיים האלה, אז למה לי להחזיק במשהו שמגדיר עתיד.
או במילים קצרות:
עשו לא רק אומר "אני הולך למות".
הוא בעצם אומר: אני חי כאילו העולם נגמר בי,
וכשחיים ככה – בכורה, קדושה ורוח הופכות ל"משהו שלא שייך לי".
ומשם הדרך למכירת העתיד בשביל נזיד עדשים קצרה מאוד.
יש לפעמים הרגשה כזו לחיילים/אנשים שנמצאים בסכנה גדולה. למשל – "גם ככה אני אולי עומד למות אז למה לא לעשן?" מכיר את זה? יכול להיות שזו הרגשה דומה?
מכיר היטב את הטון שאתה מתאר.
זה משפט שנשמע הרבה אצל חיילים, לוחמים, ואנשים שחיים על הקצה:
"גם ככה אני אולי עומד למות – אז למה לא לעשן? למה לא להשתגע? למה לשמור על עצמי?"
וזה באמת מאוד קרוב לעולם של "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת".
לא כי החייל ועשיו זה אותו סוג אדם – בכלל לא.
אלא כי המנגנון הנפשי דומה.
בוא נפרק את זה.
- מה קורה בנפש ברגע כזה?
ברגע שהמוח חי בתחושה:
"אולי אני לא אהיה כאן עוד הרבה זמן"
הוא עושה שני מיני קיצורים:
- העתיד נהיה מטושטש, לא אמיתי.
- ההווה נהיה ענק, מוחלט, "זה מה שיש".
וכשעתיד מרגיש לא אמיתי, המוח אומר:
אם אין באמת מחר – למה שיקולי מחר ישלטו בי היום?
זה בדיוק מה שעשיו אומר לעצמו:
אם אני "הולך למות" –
מה המשמעות של זכויות עתידיות, בכורה, עבודת ה', אחריות ארוכת טווח?
בוא נחיה את מה שיש עכשיו.
אצל חייל זה יכול להישמע:
אם ממילא אני עלול לא לחזור –
מה זה כבר עוד סיגריה, עוד נזק בריאותי, עוד סיכון קטן?
המוות הגדול מאפיל על כל הנזקים הקטנים.
- למה זה כל כך מובן – אבל גם כל כך מסוכן?
חשוב להגיד ביושר:
אצל חייל זו לא קלות דעת.
זו הרבה פעמים דרך גולמית להתמודד עם פחד עצום, עם חוסר ודאות, עם שחיקה.
יש שם כמה שכבות:
- צורך רגעי להרגיע חרדה – סיגריה, אלכוהול, שטויות.
- תחושת "לא שווה להשקיע בעתיד אם הוא לא בטוח".
- לפעמים גם "אם אני אחשוב יותר מדי ברצינות – אני אתפרק, אז עדיף לצחוק על הכל".
זה מנגנון הישרדותי.
אבל בדיוק בגלל זה הוא מסוכן:
הוא מתחיל ממקום של "אני אולי אמות",
ומתגלגל למקום של "אז לא באמת משנה איך אני חי".
וזה כבר קרוב מאוד לעולם של "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" – לא מכירה בערך העתיד, בזהות העמוקה, ברובד הנשמה.
- איפה הדמיון ואיפה ההבדל בין עשיו לחייל?
דומה בזה:
- שניהם עומדים מול אפשרות ממשית של מוות.
- שניהם חווים "קיצור אופק" – קשה לראות מעבר לרגע.
- שניהם עלולים להגיד: "אז יאללה, למה לשמור?"
שונה בזה:
- אצל עשיו – זאת בחירה עמוקה של סגנון חיים: עולם הזה, כאן ועכשיו, בלי עולם הבא.
- אצל חייל – זה הרבה פעמים כאב, לחץ, וחוסר כלים נפשיים ברגע מסוים. זה לאו דווקא אמירה פילוסופית על החיים, אלא התמודדות רגעית.
אבל אם לא שמים לב, רגעים כאלה יכולים לבנות דפוס:
לא רק "אני עכשיו עייף ושבור",
אלא "כל החיים זה מיותר, העיקר לסגור עוד לילה".
ופה כבר יש סכנה אמיתית – לא רק לגוף, גם לנשמה.
- מה אפשר ללמוד מהסיפור של עשיו – דווקא לטובת חיילים?
אם ננסה לקחת מהפרשה כלי לחיים ולא רק מוסר השכל על עשיו, אפשר לומר כך:
יש שני כיוונים להגיב ל"אני אולי אמות":
א. כיוון של עשיו:
אם אני הולך למות –
אז:
- אין משמעות לעתיד.
- אין ערך לגוף שלי באמת.
- אין ערך לבכורה, לנשמה, לעולם הבא, למשפחה, להמשך.
במילים של היום:
"בא לי עכשיו, אני לא חייב כלום לעצמי של עוד עשר שנים".
ב. כיוון הפוך:
אם המוות קרוב – כל רגע הופך יותר יקר, לא פחות.
אם אני חייל, לא יודע מה יהיה –
- דווקא אז חשוב לי איך אני נראה בעיני עצמי.
- דווקא אז חשוב לי לא להפוך את עצמי לעבד של עישון, התמכרות או זלזול.
- דווקא אז אני רוצה שאם אמדוד יום אחד את החיים שלי, אגיד: "אפילו בקו האש, לא ויתרתי על מי שאני".
שני הכיוונים מתחילים מאותו משפט: "אני אולי אמות".
אבל אחד אומר: אז כלום לא חשוב.
והשני אומר: אז הכל חשוב.
- אז כן – זו הרגשה דומה. אבל אפשר להפוך אותה.
אז לתשובתך:
כן. יש פה דמיון חזק.
המשפט של עשיו והמשפט של חייל:
"גם ככה אני הולך למות"
יכולים לצאת מאותו מקום של לחץ, פחד, וחוסר אמון בעתיד.
אבל התורה כביכול מניחה לנו מול העיניים שתי דמויות:
- אחד שמוכר את הבכורה שלו בגלל המשפט הזה.
- ואחד – יעקב – שמוכן להתאמץ, לבנות עתיד, אפילו כשההווה קשה ומסובך.
והשאלה שעולה אלינו היא:
כשאני, כחייל, כאדם, אומר לעצמי "גם ככה אני אולי הולך למות" –
האם אני משתמש בזה ככרטיס יציאה מכל מחויבות,
או כסירנה שעוצרת אותי ואומרת:
אם כך – איזה אדם אני רוצה להיות עכשיו?
איך אני שומר על הגוף שלי, על הלב שלי, על הנשמה שלי?
זו כבר בחירה מאוד עמוקה של זהות.
ממש מוביל אותנו לשאלה הבאה – "מה קורה לנשמה כש'לָמָּה זֶּה אָנֹכִי' פוגש 'הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת'?"
