בפרשת וישב נולדים התאומים פרץ וזרח – מה הסיפור עם חוט השני שנקשר לידו של זרח? והאם יש קשר ללידת יעקב ועשו?
סיפור של פרץ וזרח הוא “לידת תאומים עם טוויסט” – והתורה מספרת אותו כמעט כמו סצנה דרמטית בחדר לידה.
מה קורה שם בפשט?
תמר יולדת תאומים: “וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ” (בראשית לח:כז).
בשלב הלידה אחד התינוקות מוציא יד, והמיילדת קושרת על היד שָׁנִי (חוט בצבע אדום-ארגמן): “וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה” (בראשית לח:כח).
אבל אז הוא מחזיר את היד פנימה, והאח שלו “פורץ” ויוצא לפניו, והמיילדת קוראת את המשפט שמוליד שם: “מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ” (בראשית לח:כט).
ורק אחר כך יוצא זה שעל ידו החוט: “וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח” (בראשית לח:ל).
אז מה “הסיפור” של חוט השני?
הפסוק עצמו מגלה את התפקיד הכי בסיסי: סימון מי נחשב “ראשון” – “זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה” (בראשית לח:כח).
אבל הדרמה היא שהסימן לא מצליח “לנעול” את המציאות: יש סימון של בכורה, ואז בא פרץ ועושה פריצה ומחליף את הסדר.
והאם יש קשר ללידת יעקב ועשו?
כן – ויש אפילו הדהוד מילולי וסיפורי ממש חזק:
- “תאומים בבטן” כמעט באותן מילים
על רבקה כתוב: “וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ” (בראשית כה:כד).ועל תמר: “וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ” (בראשית לח:כז). - מוטיב “היד” ברגע הלידה
אצל תמר: “וַיִּתֶּן-יָד” (בראשית לח:כח), ואז “כְּמֵשִׁיב יָדוֹ” (בראשית לח:כט).
אצל רבקה: “וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו” (בראשית כה:כו).
בשני הסיפורים היד היא “סימן” למאבק על קדימה. - מהפך של “מי ראשון” שממשיך ללוות את ההיסטוריה
אצל עשו ויעקב: יוצא הראשון עשו, ואז יעקב (בראשית כה:כה-כו).
אצל זרח ופרץ: יש “ראשון” מסומן – ובפועל אחיו פורץ ויוצא לפניו (בראשית לח:כח-כט).
רעיון (דרשה): התורה מניחה כאן תבנית שחוזרת בבראשית – הסיפור של בכורה ומנהיגות לא תמיד הולך לפי “הסימן החיצוני”, אלא לפי מי שנעשה בפועל “פורץ דרך”.
אצל יעקב יש לשון מפורשת של “פריצה” כבר בברכה: “וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה” (בראשית כח:יד)
והנה ה”וואו” האחרון: פרץ הופך לשם-אב של מלכות
בספר רות מברכים את בעז: “וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה” (רות ד:יב).
ומיד אחר כך היחס שמוביל לדוד מתחיל ממנו: “וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן” (רות ד:יח), ומסתיים: “וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד” (רות ד:כב).
ככה “חוט שני” של לידה מוזרה הופך בדיעבד לנקודת מוצא של סיפור הרבה יותר גדול.
אז האם הבכורה נקבעת בלידה או במעשה?
רש”י משווה בין רבקה לתמר על הלשון “וימלאו ימיה” מול “ויהי בעת לדתה” ומפרש שתמר ילדה “לחסרים”. תוכל להרחיב?
כן. רש"י כאן עושה מהלך ממש “בלשי”: הוא שם לב שהפסוקים על הלידה של רבקה ועל הלידה של תמר כתובים אחרת, ומסיק מזה משהו על אורך ההריון וגם על האופי הרוחני של התאומים.
- “וימלאו ימיה” מול “ויהי בעת לדתה” – מלאים מול חסרים
על תמר כתוב: “וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ.” (בראשית לח:כז).
ורש"י מעיר שם בקצרה: "וברבקה הוא אומר וימלאו ימיה ללדת להלן למלאים וכאן לחסרים".
מה פירוש “למלאים” ו“לחסרים”?
רש"י משלים את זה במקום השני, על רבקה: “וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ.” (בראשית כה:כד).
ושם הוא מסביר מפורש שתמר ילדה מוקדם: "אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה שלא מלאו ימיה כי לז' חדשים ילדתם".
רעיון (דרשה): הפסוק “וימלאו ימיה” נשמע כמו הריון שמגיע לשלמותו, ואילו “ויהי בעת לדתה” נשמע כמו לידה שהגיעה לפני הזמן. התורה לא מספרת זאת ישירות, אבל לפי רש"י היא “מרמזת” בזה שהמילים אחרות.
- “תאומים” מלא מול “תומם” חסר – לא רק ביולוגיה, גם אופי
באותו מקום על תמר רש"י מוסיף עוד הבחנה לשונית: "והנה תאומים – מלא ולהלן תומים חסר לפי שהאחד רשע אבל אלו שניהם צדיקים".
ועל רבקה הוא כותב מקביל: "והנה תומם – חסר ובתמר תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע".
כלומר, רש"י קורא את הכתיב המלא/חסר כסימן:
- אצל רבקה “תומם” חסר – כי אחד (עשו) עתיד להיות רשע.
- אצל תמר “תאומים” מלא – כי שניהם צדיקים.
- למה זה יפה במיוחד בתוך המאמר שלך על בכורה ומנהיגות
רעיון (דרשה): יוצא שלפי רש"י, התורה “צורבת” בתוך אות אחת ושינוי ניסוח שתי אמירות:
- לפעמים ההריון לא “מלא” ועדיין יוצא ממנו עתיד גדול (לידה לחסרים).
- ולפעמים הכתיב עצמו רומז מי ראוי יותר להמשך הסיפור (מלא מול חסר).
זה משתלב נהדר עם הקו שלך: לא תמיד “הסדר הטבעי” ולא תמיד “הסימן החיצוני” הוא זה שמכריע מי יוביל את הסיפור.
