יז א וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד לֵאמֹֽר׃ ג אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ ד וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽידוָ֔ד לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְדוָ֑ד דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃ ה לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽידוָ֗ד אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽידוָ֖ד אוֹתָֽם׃ ו וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְדוָ֔ד פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃ ז וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃
בעלייה זו ניכרת תביעה עזה לריכוז עבודת הקורבנות אך ורק במשכן – לא עוד קורבנות "שדה", לא עוד עבודה פראית – אלא עבודת קודש במסילה סדורה.
🩸 קורבנות – רק למשכן:
"איש איש… אשר ישחט שור או כשב… ולא הביאו אל פתח אוהל מועד… דם יֵחָשֵׁב לו – דם שפך!"
הפסוק מטיל עונש כרת על מי ששוחט מחוץ למקום המקדש.
מדוע? כי בכך האדם מנתק את הקורבן ממגמתו הרוחנית – מקריב בלי לב, בלי סדר, כאילו הוא עובד ע"ז.
🐐 הקרבה לשעירים:
"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים…"
חז"ל מלמדים שהיו מקריבים בשדות, בחשאי, לכוחות אפלים –
כאן התורה חוסמת את הדרך הזו לגמרי.
קורבן – כן. אבל רק דרך הכהן, רק במשכן, רק לְי-ה-ו-ה.
🔥 ריח ניחוח – באחריות הכהן:
"וזרק הכהן את הדם… והקטיר החלב…"
הכהן פועל כשליח העם – לא רק טכנית, אלא כמתווך רוחני.
הוא מקריב "לריח ניחוח" – סמל לכך שהקורבן בא ממקום טהור.
💭 מחשבה לסיום:
התורה מלמדת אותנו:
רוחניות אינה פרועה. לא כל "כוונה טובה" מצדיקה כל מעשה.
יש דרך. יש משכן. יש מסגרת. יש קדושה.
וזה סוד החיים:
המפגש עם הקדושה – דרך המסגרת הנכונה.
שיהיה לך יום מבורך וקדוש – בדיוק כמו עבודת הקורבנות שעושה רושם בכל דור!
