כא א וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃ ב כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃ ג וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃ ד לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃ ה לֹֽא יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃ ו קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְדוָ֜ד לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃ ז אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃ ח וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְדוָ֖ד מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ ט וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ י וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃ יא וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃ יב וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְדוָֽד׃ יג וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃ יד אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃ טו וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְדוָ֖ד מְקַדְּשֽׁוֹ׃
העלייה הראשונה של פרשת אמור פותחת בפרשה המוקדשת להדרכת הכוהנים – אלו המשרתים בקודש – ומשרטטת את קווי הגבול הדקים והקדושים של חייהם.
🎯 "אמור אל הכוהנים": אחריות של קדושה
בפסוק הפותח ניכרת כפילות: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". חז"ל שואלים: למה הכפילות? רש"י מבאר: "להזהיר גדולים על הקטנים" – כלומר, האחריות על שמירת הקדושה איננה רק אישית אלא גם חינוכית – האחריות של דור על דורו, של הורה על ילדיו.
🕊️ טהרה במגע עם מת – אך רק לקרובים
אחד הדינים הבולטים בעלייה זו הוא האיסור על כהן להיטמא למת, פרט לקרובי משפחתו מדרגה ראשונה: אביו, אמו, בניו, אחיו ואחותו הבתולה. אך הכהן הגדול – נבדל אפילו מזה: "ועל כל נפשות מת לא יבוא… לאביו ולאמו לא יטמא" – גובה הקדושה שלו דורש ריחוק אפילו מהתאבלות המשפחתית.
הרמב"ם מדגיש שביסוד הדברים נמצא עיקרון עמוק: כהן הוא מייצג הקודש והחיים – לא המוות והטומאה.
⚖️ דינים של מראה אישי והתנהגות מוסרית
הכוהנים מצווים לא לקצוץ את שיער ראשם בצורה משונה (קרחה), לא לגלח את זקנם ולא לשרוט בבשרם – כל אלו ביטויים חיצוניים של מנהגי אבלות או פולחן עבודה זרה שנהגו בהם הגויים. על הכהן – נציג עבודת השם – להיבדל גם בחיצוניותו.
במובן הזה, הכהן נעשה לא רק משרת בקודש אלא סמל חי ונושם של קדושה.
👰 דיני נישואין לכהנים
גם בחירת בת הזוג של כהן מוגבלת: אסור לו לשאת אישה חללה, זונה או גרושה. מדוע? כי משפחתו של הכהן אמורה לשמש משפחה מופתית, ומעמד הכהונה איננו זכות בלבד – אלא חובת ייצוג.
הכהן הגדול אף מוגבל יותר: רק בתולה מותרת לו. הוא גם מנוע מלצאת מהמקדש או מלהיות במגע עם מת – כי נזר שמן המשחה עליו – והקדושה שבו קבועה ומוחלטת.
🧠 נקודת עומק: הכהונה כמודל
התורה, דרך הכוהנים, מעבירה לנו מסר: יש מדרגות בקדושה. לא כולם מחויבים באותם תנאים, אבל כולם מוזמנים לשאוף. אם הכוהן נדרש לקדושה יתירה – הרי כל אחד מאיתנו, בדרכו, יכול ללמוד ממנו על גבולות, על אחריות, על זהירות מוסרית.
🕯️ להיות כהן, משמעו לחיות חיי שליחות – חוץ מהעבודה, גם בתוך המשפחה, הגוף והלב.
