פרשת אמור – עלייה רביעית

כג א וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְדוָ֔ד אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃ ג שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽידוָ֔ד בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ ד אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְדוָ֔ד מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ ה בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַידוָֽד׃ ו וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַידוָ֑ד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ ז בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ח וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַידוָ֖ד שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ י דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ יא וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְדוָ֖ד לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ יב וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַידוָֽד׃ יג וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַידוָ֖ד רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃ יד וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃  טו וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ טז עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַידוָֽד׃ יז מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽידוָֽד: יח וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽידוָ֔ד וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃ יט וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃ כ וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְדוָ֔ד עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַידוָ֖ד לַכֹּהֵֽן׃ כא וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ כב וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃

העלייה הרביעית בפרשת אמור פותחת בשער חגיגי ומרכזי בתורה – פרשת המועדות, אותו פרק מופלא שבו מצוינים זמני הקודש לאורך השנה, מזמן מתן התורה ועד היום.

🗓️ "אלה מועדי ה' – אשר תקראו אותם מקראי קודש"

כבר בפסוקי הפתיחה מבארת התורה: המועדים אינם רק לוח חגים אלא מפגש עם הקודש, התקדשות בזמן, עם תביעה כפולה:

• "מקראי קודש" – לקרוא את הציבור למעמד של קודש.
• "אלה הם מועדי ה'" – לא חגים לאומיים, אלא זמנים מקודשים באלוקות.

🕯️ שבת – פתיחת הזמן המקודש

לפני כניסת חגי השנה, התורה מזכירה את השבת – שיא הקביעות שבקדושה. שישה ימים תיעשה מלאכה, אך השביעי – שבת שבתון.
אין קדושת הזמן של ישראל בלי השבת, ובלעדיה – כל שאר המועדים מחוסרי עוגן.

🍞 פסח – זמן חירותנו

בחודש הראשון – ארבעה עשר לחודש בין הערבים – פסח לה'. ואחריו: שבעה ימים של אכילת מצות.
הדגש הוא לא רק על אכילה, אלא על מנוחה מעבודה – גם היום הראשון וגם השביעי הם "מקרא קודש".

הפסוק החוזר שוב ושוב: "כל מלאכת עבודה לא תעשו" – מלמד על חשיבות השביתה מכל יצירה, כדי לפנות מקום לנשמה.

🌾 ספירת העומר – מחג הפסח עד מתן תורה

עם הכניסה לארץ מתחיל תהליך חדש: ראשית הקציר – עומר השעורים.
זהו הרגע שבו חקלאי ישראלי הראשון מביא את ראשית תנובתו אל הכהן, שמניף את העומר לפני ה' – "לרצונכם".

יש כאן מסר חשוב: לפני שתאכל מן החדש – עליך להכיר בטובה, להקריב ראשית לה'.

לאחר מכן מתחילה מצווה ייחודית: ספירת העומר. מיום הנפת העומר – סופרים שבע שבתות תמימות, עד חמשים יום – יום חג השבועות.

🍞 חג השבועות – מנחה חדשה

בחג זה מביאים "לחם תנופה" – שתי הלחמים היחידים שחמץ בהם. הם נאפים מסולת, מניפים אותם יחד עם קרבנות שלמים ועולות.

השילוב הזה – לחם, שמן, יין, עזים, כבשים ופרים – מבטא את שלמות השפע הישראלי. כל מה שיש לך – קודש הוא, בתנאי שאתה מביא ממנו לכהן, לעניין גבוה.

🌾 לקט, שכחה ופאה – מוסר מתוך חקלאות

העלייה מסתיימת בציווי חברתי שמופיע פתאום, כאילו לא במקומו: "ובקצרכם את קציר ארצכם – לא תכלה פאת שדך".

למה דווקא כאן? מפרשי התורה – רש"י, רמב"ן וספורנו – מסבירים:
בין חג לעצרת, בין שפע לקודש – יש לזכור את העני ואת הגר.
אין קדושה אמתית בלי צדק חברתי.

נקודות למחשבה:

• מדוע פותחת התורה את המועדות דווקא עם השבת?
• מה הקשר בין קרבן העומר לבין איסור אכילת לחם חדש?
• למה הלחם של חג השבועות הוא דווקא חמץ, בניגוד לכל שאר הקרבנות?
• ומה הקשר בין חג הביכורים – לבין השארת שיבולים לעניים?

🔔 זמן הוא לא רק שעון, אלא שער. מועדי ה' הם שערי זמן בהם השכינה נוגעת בנפש. השאלה היא – האם אנחנו פותחים את הלב כשנפתחת הדלת.