לג וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ לד דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַידֹוָֽד׃ לה בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ לו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַידוָ֑ד בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽידוָד֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ לז אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְדוָ֔ד אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַידוָ֗ד עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ לח מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְּדוָ֑ד וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַידוָֽד׃ לט אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְדוָ֖ד שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃ מ וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ מא וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽידוָ֔ד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃ מב בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃ לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ מד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְדוָ֑ד אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
העלייה השישית חותמת את סדר מועדי השנה, ומובילה אותנו אל חג הסוכות – חג האסיף, חג השמחה, וחג האחדות.
הפסוק הפותח מבהיר את זמנו של החג:
"בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַידֹוָֽד" (ויקרא כ"ג, ל"ד) –
פסוק זה מלמד על זמנה של שמחת הסוכות – באמצע חודש תשרי, בעת שכל היבול נאסף אל הבית, מתמלאת התחושה של שפע, ומצווה היא לשמוח לפני ה' שבעת ימים.
🔸 ביום הראשון – מקרא קודש, שבתון – אין מלאכת עבודה.
🔸 במשך שבעת הימים מקריבים קרבנות, וביום השמיני – עצרת, גם הוא מקרא קודש, חג בפני עצמו.
המעניין הוא הדגש הכפול בפסוקים:
"אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְדוָ֖ד" (פסוק לט)
חג האסיף – זמן של הודיה. אך התורה לא עוצרת כאן. יש בו גם יסוד חינוכי עמוק.
🔹 "וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם… וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" – מצוות ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה – מסמלים את כל גווני עם ישראל, המאוחדים יחד באגודה אחת.
🔹 "בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים… לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל" –
כאן גלומה תכלית הסוכה: הזיכרון, החיבור בין הדורות, ההודאה על חסדי ה' במדבר.
✨ הסוכה – צל ארעי, אך היא משדרת ביטחון נצחי. דווקא מתוך חוסר היציבות של הדפנות – אנו לומדים שהשמירה האמיתית היא מהקב"ה.
✨ ארבעת המינים – שונים זה מזה בטעם ובריח, כמו בני האדם – אך רק כשהם מאוגדים, ניתן לקיים בהם את המצווה בשלמותה.
והפרשה חותמת:
"וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְדוָ֑ד אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל" –
כי אין מועד שלא יישא איתו מסר, משמעות, ותיקון.
