פרשת אמור – עלייה שלישית

יז וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יח דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַידוָ֖ד לְעֹלָֽה׃ יט לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃ כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ כא וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַידוָ֔ד לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃ כב עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַידוָ֑ד וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַידוָֽד׃ כג וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃ כד וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽידוָ֑ד וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ כה וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ כו וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כז שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַידוָֽד׃ כח וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ כט וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַידוָ֑ד לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃ ל בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְדוָֽד׃ לא וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְדוָֽד׃ לב וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְדוָ֖ד מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ לג הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְדוָֽד׃

בעלייה זו ממשיכה התורה להדריך את ישראל בנוגע לקורבנות – אך הפעם הדגש הוא על איכות הקורבן. יש כאן שילוב בין דרישות טכניות ובין מסר מוסרי עמוק, החוזר ומזכיר לנו: לא כל מה שרוצים להקריב – ראוי להקרבה.

🔎 תמים יהיה לרצון

התורה קובעת בצורה נחרצת: כל מי שמקריב קורבן – בין אם ישראל ובין אם גר – בין אם נדר ובין אם נדבה – עליו להקריב תמים, ללא מום.

ולא מדובר רק במומים בולטים כמו רגל שבורה או עיוורון, אלא גם בפרטים שנראים קטנים כמו יבלת, גרב או תבלול. למה?

כי מה שאנחנו מקריבים לקב"ה – צריך להיות מהמובחר.

הרמב"ן בפירושו מבאר: "הקרבן הוא כעין מנחה לפני מלך – ומי יתן לפני מלך דבר פגום, שפל ומאוס?". הקורבן מבטא את כוונת הלב, אך הוא גם ביטוי ליחס שלנו כלפי עבודת ה'.

⚠️ נדבה – כן. נדר – לא

מעניין לראות שבתוך רשימת בעלי המומים מופיעה הבחנה: שור או שה ששרוע או קלוט – אפשר להקריב כנדבה אך לא כנדר. למה?

נדבה היא ביטוי של רצון טוב; נדר – מחייב. התורה שמה גבול: יש דברים שיכולים להינתן, אך לא להתחייבות. יש בכך לימוד חשוב: יש ערך לנדיבות, אך יש גבול למה שאפשר לקדש.

🕊 האם גם תינוקות למזבח?

כן, אבל לא מיד. שור או שה צריך להמתין שמונה ימים לפני שהוא ראוי לקרבן – עד שיתבסס, יתחזק. ועוד דין מעניין: לא שוחטים את האם והבן ביום אחד.
שוב – ערך מוסרי עמוק: רחמים בסיסיים אפילו כלפי בעלי חיים, כל שכן בין אדם לאדם.

🍞 תודה – רק ליום אחד

זבח תודה – על ניסים, רפואה או הצלה – נאכל רק ביום אחד. אין להשאיר עד הבוקר. מה המסר?

כמו שמסביר ספר החינוך (מצווה שז): "כדי שלא תבוא לידי קלקול ושיהיה שפע – ויזמין עניים לסעוד עמו ולהודות להשם".
השמחה וההודיה – צריכות להיות שלמות, מלאות, וללא עצלות או השהיה.

🧱 לא תחללו – ונקדשתי

הפסוק החותם את העלייה מביא אותנו לשיא:

“וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…”

זוהי אחת ההוראות המרכזיות בתורה: קדושת ה' תלויה בהתנהגות של עם ישראל!
ולא רק הכהנים או המקריבים – כל יהודי מחויב לקדש את שמו של ה' בעשיית מצוות וביחסו לאחרים.

🌿 לסיכום, בעלייה הזו אנו פוגשים יסודות עמוקים של:

• זהירות ומובחרות בעבודת ה'
• אחריות מוסרית גם כלפי בעלי חיים
• שמירה על טהרת המקדש ושם ה'
• ומעל לכל – חובת קידוש ה' בחיי היומיום