כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח׃ כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר׃ כג וְעָבַר יְדוָד לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְדוָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף׃ כד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם׃ כה וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְדוָד לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת׃ כו וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם׃ כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַידוָד אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃ כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃
משה מכנס את זקני ישראל ומעביר את ההוראות לביצוע בפועל של קרבן הפסח: לקחת צאן למשפחות, לשחוט, לקחת אגודת אזוב, לטבול בדם שבסף, ולמרוח על המשקוף ועל שתי המזוזות. במקביל יש ציווי חד וברור: לא יוצאים מפתח הבית עד הבוקר.
הפסוקים מסבירים למה זה קריטי: ה' עובר לנגוף את מצרים, וכאשר הוא רואה את הדם על הפתח – הוא פוסח, ולא נותן למשחית לבוא אל הבתים לנגוף. כלומר, הדם הוא אות הגנה, אבל ההגנה עובדת יחד עם משמעת של הסתגרות בבית בלילה המסוכן.
מיד לאחר מכן התורה מעבירה את האירוע מהמישור החד פעמי אל תודעה לדורות: "ושמרתם את הדבר הזה לְחָק". כשיבואו לארץ, ממשיכים את העבודה הזו, וכשהילדים ישאלו "מה העבודה הזאת לכם" – התשובה היא סיפור הזהות: זה זבח פסח לה', אשר פסח על בתי ישראל והציל אותנו. העם מגיב בקידה והשתחוויה, ואז יוצא לבצע בדיוק כפי שנצטוו.
תובנות מהעלייה
הגאולה עוברת דרך בית
הלילה הזה לא מתחיל ברחוב ולא במרחב הציבורי, אלא בתוך הבית. הבית נהיה מקדש קטן של אמונה, משמעת והגנה.
הדם הוא אות, אבל הציווי הוא מערכת
לא מספיק "סימן" על הדלת. יש גם כלל התנהגות: לא יוצאים עד בוקר. לפעמים אנשים רוצים סגולה בלי אחריות. התורה מחברת בין השניים.
אזוב: קטנות שעושה הגנה גדולה
אזוב הוא צמח פשוט, נמוך. דווקא איתו מורחים את הדם. המסר חד: כוח ההצלה לא תלוי ב"כלים מרשימים", אלא בציות מדויק ובענווה.
המשחית קיים – והגבול מציל
הפסוקים מדברים על "המשחית" שמבקש להיכנס לנגוף. ההבדל בין סכנה להגנה עובר דרך גבול ברור: פתח הבית. לא כל זמן הוא זמן לצאת, ולא כל מרחב הוא בטוח.
חינוך דרך שאלה
"מה העבודה הזאת לכם" הוא לא איום אלא הזדמנות. ליל הסדר בנוי על שאלה ותשובה, על סקרנות של ילדים ועל סיפור שמועבר בגובה העיניים.
תגובה נכונה: השתחוויה ואז עשייה
העם קודם "ויקד וישתחוו" – התבטלות והודאה – ואז "וילכו ויעשו". סדר נכון: רגש של יראה והכרה, ואחר כך ביצוע מדויק.
