ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְדוָד כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם׃ ה וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃ ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף׃ ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְדוָד בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃ ח וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲוּוּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף׃ ט וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ י וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְדוָד אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ׃ יב א וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃ ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת׃ ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה׃ ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ׃ ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם׃ ז וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם׃ ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ׃ ט אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ׃ י וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ׃ יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַידוָד׃ יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְדוָד׃ יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַידוָד לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ׃ טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי׃ טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם׃ יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם׃ יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב׃ יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ׃ כ כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת׃
משה מודיע בשם ה' על מכת בכורות שתבוא "כחצות הלילה". זו מכה שחודרת עד לב הפירמידה המצרית: מבכור פרעה היושב על כסאו ועד בכור השפחה, ואפילו בכור בהמה. התוצאה תהיה צעקה אדירה בכל מצרים, אבל אצל ישראל תהיה שמירה מוחלטת – אפילו כלב לא יחרץ לשונו. ההבדלה תהיה גלויה, כדי שידעו כולם שה' מפלה בין מצרים ובין ישראל.
משה מוסיף תיאור חד: אותם עבדים שמייצגים את פרעה ירדו אליו, ישתחוו, ויבקשו "צא אתה וכל העם אשר ברגליך". משה יוצא מלפני פרעה בחרי אף, והפסוקים מסכמים: פרעה לא ישמע, כדי להרבות את המופתים, ולמרות כל מה שנעשה – לבו מתחזק והוא עדיין לא משלח.
מכאן עוברים מהעימות אל בניית זהות: המצוה הראשונה שניתנת לישראל כעם – קידוש החודש. "הַחֹדֶשׁ הזה לכם" משנה את נקודת המבט: הזמן כבר לא שייך למצרים ולמערכת שלה, אלא לישראל. מיד אחר כך בא ציווי קרבן פסח: לקחת שה בעשור לחודש, לשמור עד ארבעה עשר, לשחוט בין הערבים, ולתת מן הדם על המזוזות והמשקוף. אוכלים את הבשר צלי אש עם מצות ומרורים, בלא להותיר עד בוקר, ובאכילה של יציאה: מתניים חגורים, נעליים ברגליים, ומקל ביד – "בחפזון".
ה' מבאר את המשמעות: הוא עובר בארץ, מכה כל בכור, עושה שפטים באלהי מצרים, והדם הוא אות על הבתים – ראיתי את הדם ופסחתי. מכאן נקבע גם הזיכרון לדורות: חג, מצות שבעת ימים, השבתת שאור, איסור חמץ, ומקראי קודש בראשון ובשביעי.
תובנות מהעלייה
ממכות למצוות: יציאה שהיא גם ברית
עד כאן הסיפור היה מלחמה על חופש. כאן נוסף משהו עמוק יותר: לפני שיוצאים פיזית, נכנסים למסגרת של מצוות שמגדירה מי אנחנו.
"הַחֹדֶשׁ הזה לכם": חירות מתחילה בשליטה על הזמן
עם עבדים חי לפי השעון של האדון. עם בן חורין מקדש את החודש וקובע מועדים. זו מהפכה שקטה אבל יסודית.
הדם על הפתח: בחירה להזדהות גם כשזה מסוכן
מריחת הדם היא סימן כלפי חוץ. ישראל לא רק "ניצלים", הם מסמנים בית, שייכות, ונאמנות. לפעמים הגאולה דורשת צעד שמוציא אותך מהאפור אל המוצהר.
פסח נאכל בדרך: חירות היא מוכנות לתזוזה
מתניים חגורים ומקל ביד הם תודעה: לא מתיישבים בנוחות בתוך מצרים, גם לא ברגע האחרון. מי שמחכה ל"תנאים מושלמים" נשאר תקוע.
מצה מול חמץ: לא משאירים את הישן בבית
איסור חמץ הוא אמירה חדה: אי אפשר לצאת לחיים חדשים עם השאריות של דפוסי מצרים. יש ניקוי, יש גבול, יש ניתוק.
מכת בכורות כשבירת היררכיה
בכור הוא סמל של המשכיות, ירושה, כוח. המכה הזו שוברת את עמוד השדרה של מצרים ומראה שמקור הסמכות האמיתי אינו פרעה ולא אלהיו.
