פרשת בא – עלייה שביעית

 יג א וַיְדַבֵּר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ ב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא׃ ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְדֹוָד אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ׃ ד הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב׃ ה וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְדוָד אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה׃ ו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַידוָד׃ ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ׃ ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם׃ ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְדוָד בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְדֹוָד מִמִּצְרָיִם׃ י וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה׃ {ס} יא וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְדוָד אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ׃ יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַידֹוָד וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַידוָד׃ יג וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה׃ יד וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדוָד מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃ טו וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְדֹוָד כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַידוָד כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה׃ טז וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדוָד מִמִּצְרָיִם׃

מיד אחרי היציאה ממצרים, התורה עוברת מלספר את הדרמה הגדולה לליצור זהות וזיכרון קבועים. ה' מצווה את משה: לקדש כל בכור בישראל, באדם ובבהמה – "לי הוא". זה הופך את מכת בכורות לא רק לאירוע היסטורי, אלא לחותם לדורות: מי שניצל בלילה ההוא שייך לה'.

משה מוסיף ציווי מרכזי: לזכור את יום היציאה מבית עבדים, לאכול מצות ולא לאכול חמץ. הוא מציין את זמן היציאה – "בְּחֹדֶשׁ האביב" – ומחבר את הזיכרון לעונה, ללוח השנה, ולחזרתיות.

המצווה מקבלת מסגרת לעתיד: כשנכנסים לארץ, ממשיכים את "הָעֲבֹדָה הזאת" באותו חודש, שבעת ימים מצות, וביום השביעי חג. במקביל יש ציווי חינוכי חד: "והגדת לבנך" – להסביר לילד שהמעשה אינו טקס ריק, אלא תגובה אישית: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

בסיום העלייה התורה קושרת את הסיפור לגוף: אות על היד וזיכרון בין העיניים – כדי שתורת ה' תהיה בפה. ואז חוזרת מצוות הבכורות בפרטים: להעביר כל פטר רחם לה', לפדות פטר חמור בשה (ואם לא – לערוף), ולפדות בכור אדם. וכשבן שואל "מה זאת" – התשובה היא אותו ציר: "בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ומכאן נולדת הקדשת הבכורות.

תובנות מהעלייה

יציאה היא רגע, זיכרון הוא בניין
החירות לא נשמרת רק בהתרגשות של הלילה, אלא בהפיכה שלה למערכת קבועה של ימים, מאכלים, וסיפור חוזר.

הבכור כ"חשבון פתוח" עם ההיסטוריה
הקדשת הבכור אומרת: החיים שקיבלנו אינם מובנים מאליהם. מי שניצל בלילה שבו הבכורות נפגעו, נושא איתו מחויבות.

חינוך מתחיל בשאלה
"כי ישאלך בנך" אינו תקלה אלא מנגנון. התורה בונה בית שבו הילד שואל וההורה עונה, והזהות עוברת בדיבור ולא רק בהרגל.

תורה על היד ותורה בין העיניים
הסמליות חזקה: היד מסמלת מעשה, הראש מסמל מחשבה. יציאת מצרים צריכה להיכנס לשניהם – לעשות אחרת ולחשוב אחרת.

חמץ מול מצה – שליטה בזמן
החמץ הוא תפיחה והתפשטות, המצה היא פשטות ומהירות. ההימנעות מחמץ הופכת להיות אימון שנתי – לזכור שלא הכול בשליטתנו, ושיש רגעים שבהם פועלים מיד.

החופש לא מבטל גבולות – הוא דורש אותם
דווקא אחרי היציאה באה שפה של חוקים: זיכרון, קדושה, פדיון, איסורים. זו אמירה חדה: חירות בלי מסגרת נמסה מהר, וחירות עם מסגרת הופכת לעם.