כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַידוָד הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה׃ ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת׃ לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְדוָד כְּדַבֶּרְכֶם׃ לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי׃ לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים׃ לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם׃ לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת׃ לו וַידוָד נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם׃ לז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף׃ לח וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד׃ לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם׃ מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה׃ מא וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְדוָד מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַידוָד לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַידוָד שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם׃ מג וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ׃ מד וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ׃ מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ׃ מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ׃ מז כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ׃ מח וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַידוָד הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ׃ מט תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם׃ נ וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ׃ נא וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְדוָד אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם׃
בחצות הלילה מגיע השיא – מכת בכורות. ה' מכה כל בכור במצרים, מהבכור בבית המלכות ועד הבכור שבשפל המקומות, וגם בכורי הבהמה. התוצאה מיידית: פרעה קם בלילה, וכל מצרים אחריו, וזעקה אדירה מתפשטת – אין בית שאין בו מת.
הלחץ נשבר. פרעה קורא למשה ולאהרן בלילה ומוותר על כל ה"סעיפים הקטנים": קומו צאו, לכו עבדו את ה' כמו שאמרתם, קחו גם צאן גם בקר. ואז מגיע משפט מדהים – "וברכתם גם אֹתִי". מי שעמד עד עכשיו בעמדה של כוח, מבקש ברכה ממי שעמד מולו בשם ה'.
מצרים דוחפת את ישראל לצאת מהר – "כי אמרו כֻּלָּנוּ מתים". העם יוצא בחיפזון: הבצק עדיין לא החמיץ, המשארות צרורות בשמלות על השכם. במקביל בני ישראל שואלים מן המצרים כסף, זהב ושמלות, וה' נותן את חן העם בעיניהם – כך ש"ונצלו את מצרים".
ואז מתחילה התנועה בפועל: יציאה מרעמסס לסוכות, המון עצום של גברים לבד מהטף, וגם "ערב רב" עולה איתם, עם מקנה כבד מאוד. לכן אופים מצות – לא היה זמן להתמהמה, וגם צידה לא הספיקו להכין.
הפרשה מסכמת את קו הזמן של הישיבה במצרים – תום ארבע מאות ושלושים שנה, "בעצם היום הזה" יצאו צבאות ה' מארץ מצרים. הלילה הזה נקרא "ליל שמורים" – לילה שמור ומוגן להוצאתם, ונשמר בתודעת ישראל לדורות.
בסיום העלייה עוברים מהאירוע אל החוק: "זאת חֻקַּת הפסח" – מי אוכל ומי לא. בן נכר לא אוכל, עבד קנוי שמלו אותו כן, תושב ושכיר לא. הפסח נאכל בתוך בית אחד, לא מוציאים בשר החוצה, ועצם לא שוברים. גם גר שרוצה להצטרף – נכנס דרך ברית מילה, ואז הוא כאזרח הארץ. "תורה אחת" לכול – לאזרח ולגר.
תובנות מהעלייה
החירות מגיעה בבת אחת – אבל היא נבחנת בפרטים
ברגע אחד פרעה נשבר, אבל מיד התורה עוברת לפרטי "חֻקַּת הפסח". חירות בלי גבולות נהפכת מהר לכאוס. התורה בונה חירות כמשמעת.
"וברכתם גם אותי" – התפרקות האגו של פרעה
זה רגע שבו שליט-על מבין שיש כוח מעליו. מי שמסרב להשתנות דרך שכנוע – משתנה דרך מציאות שמרסקת את השליטה.
חיפזון שהוא לא פזיזות
היציאה מהירה, הבצק לא מחמיץ – אבל זה לא "בריחה" מבולבלת. זה ביצוע מדויק של תהליך שהוכן מראש (פסח, דם, הישארות בבית). כשמכינים נכון – אפשר לזוז מהר בלי לאבד כיוון.
"ונצלו את מצרים" – פיצוי או תיקון
לקיחת הכסף והזהב היא לא גניבה אלא מהלך שמסמן היפוך סדרי עולם: העבדים יוצאים כעם בעל נכסים. מי שיוצא לחירות צריך גם משאבים כדי להקים עתיד.
ערב רב – יציאה שמושכת גם אחרים
כשהיסטוריה זזה, היא סוחפת. לא כולם יוצאים מאותה נקודת עומק, וזה יוצר מורכבות בהמשך. אבל זה גם מלמד שכוח הגאולה משפיע מעבר לגבול ה"מי שייך".
ליל שמורים – לילה של גבולות והגנה
זה לא רק לילה שבו ה' שמר עלינו אז, אלא לילה שנועד להישמר בתודעה. כשאתה זוכר לילה שבו היית מוגן בתוך סערה – זה בונה אמון לדורות.
תורה אחת לאזרח ולגר – שייכות דרך ברית
מצד אחד יש תנאי כניסה ברור (מילה), מצד שני – מרגע שנכנסת, אין שתי תורות. זה מודל חד של זהות: פתוח להצטרפות, אבל לא דרך טשטוש, אלא דרך מחויבות.
