פרשת בא – עלייה שלישית

כד וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְדוָד רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם׃ כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַידוָד אֱלֹהֵינוּ׃ כו וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְדוָד אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְדוָד עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה׃ כז וַיְחַזֵּק יְדוָד אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם׃ כח וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אֶל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת׃ כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ׃ יא א וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה׃ ב דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב׃ ג וַיִּתֵּן יְדוָד אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם׃

פרעה מנסה שוב “לנהל” את היציאה: הוא מוכן לשחרר את העם לעבוד את ה', ואפילו מסכים שהטף ילך איתם, אבל רוצה להשאיר את הצאן והבקר במצרים. זו לא סתם הצעה לוגיסטית – זו דרישת שליטה: להשאיר לישראל עוגן כלכלי בארץ, כך שגם אם יצאו, הם יהיו תלויים בו וייאלצו לחזור.

משה מסרב באופן מוחלט. הוא אומר שצריך לצאת עם כל המקנה, בלי להשאיר אפילו “פרסה”, כי אי אפשר לדעת מראש מה יידרש לעבודת ה' עד שמגיעים לשם. העבודה אינה טקס מינימלי שאפשר לסגור עליו מראש – היא קבלה מלאה של רצון ה', ולכן גם כל המשאבים צריכים להיות בידינו.

התגובה של פרעה קיצונית: הקשחת לב נוספת, ואז איום ישיר – “ביום רְאֹתְךָ פני תמות”. משה עונה בקור רוח: “כן דיברת, לא אוסף עוד ראֹות פניך” – כלומר, נסגר הערוץ. זהו רגע של ניתוק: פרעה לא רק מסרב, אלא מנתק את האפשרות למשא ומתן.

ואז מגיעה הכרזה אלוקית: עוד נגע אחד בלבד, ואחריו פרעה לא רק ישלח – הוא יגרש “כלָה גרש יגרש”. במקביל, העם מצטווה לבקש כלי כסף וזהב מן המצרים, והפסוק מדגיש שיושב כאן שינוי תודעתי: העם מוצא חן בעיני מצרים, ומשה נעשה “גדול מאוד” בעיני עבדי פרעה והעם – הסמכות מתהפכת, הפחד עובר צד.

תובנות מהעלייה

פרעה מוכן ל"חופש" בלי עצמאות
לצאת לעבוד את ה' אבל להשאיר את המקנה זה לצאת בלי בסיס. זה חופש על תנאי. הרבה מצבים בחיים נראים כמו שחרור, אבל אם המשאבים נשארים אצל “פרעה”, זה תלות במסווה.

"לא תישאר פרסה" – עיקרון של שלמות
משה לא מתמקח על אחוזים. הוא מבין שאם משאירים משהו קטן, זה הופך לחבל משיכה. יציאה אמיתית דורשת סגירה מלאה של הדלת.

עבודת ה' לא מתוכננת מראש לפי הנוחות שלנו
“לא נדע מה נעבד את ה' עד בֹּאֵנוּ שמה” – לא כי אין תורה, אלא כי עבודת ה' היא קשב: כשמגיעים, מתברר מה נדרש. מי שמנסה לסכם את הרוחניות מראש לפי “מה נוח לי”, מפספס את המהות.

כשאין עוד דיאלוג – מתחיל המהלך הסופי
האיום של פרעה והתגובה של משה מסמנים: נגמרו הדיבורים. לפעמים דווקא סגירת הערוץ עם מקור השליטה היא התנאי לשחרור בפועל.

כלי כסף וזהב – לא רק רכוש, אלא השבת כבוד
לקיחת הכלים אינה “טריק”, אלא תיקון: העם יוצא לא כבורח אלא כמי שמקבל הכרה, ערך, ומשאבים לפתיחת חיים חדשים. זו יציאה עם קומת כבוד, לא עם גב כפוף.