פרשת בהעלתך – עלייה שביעית

ל וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לא וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְדוָ֗ד וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ לב וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃ לג הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְדוָד֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְדוָד֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ לד וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃ לה מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃ יב א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃ ב וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְדוָ֔ד הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְדוָֽד׃ ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה (ענו) [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃ ה וַיֵּ֤רֶד יְדוָד֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ ו וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְדוָ֗ד בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃ ז לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ ח פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְדוָ֖ד יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃ ט וַיִּֽחַר אַ֧ף יְדוָ֛ד בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃ י וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃ יא וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃ יב אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃ יג וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְדוָ֖ד לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃ טו וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם׃ טז וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃

העלייה השביעית של פרשת בהעלותך נפתחת בסיום סיפור השליו, עוברת לתיאור המגפה הנוראה שבאה בעקבות תאוות הבשר, ומגיעה לשיא דרמטי נוסף – פרשת לשון הרע של מרים ואהרון על אודות משה.

זו אחת העליות החזקות ביותר בכל התורה – היא עוסקת בשאלות של מידות, הנהגה, קדושה, תאווה, ענווה, ונבואה. נצלול פנימה:

🔥 תשוקת בשר – ומכת האש

"וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם…"
(במדבר י"א, ל"א)

העם קיבל את מבוקשו – לא מן אלא בשר. הרבה בשר. "וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה" – אבל זו לא הייתה מתנה אלא מבחן, ומהר מאוד זה הפך לעונש:

"הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם… וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד"

התאווה – כשהיא נפרדת מהכרת הטוב, מהתבוננות באידיאל, מהבנה אלוקית – מולידה קבר:

"קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה"

איזה שם צורב למקום. כמה סמלי: לא יישוב, לא נווה, לא גאולה – קבר. ושם נקברו לא רק המתאוים, אלא גם האפשרות לחיות מתוך אמונה פשוטה וביטחון.

🕊 לשון הרע והכאה בנבואה

ומשם, העלילה מתחלפת לפתע – בלי התראה, בלי הקדמה –

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה…"
(במדבר י"ב, א)

זו אולי אחת מהפעמים היחידות בתורה שבה נחשף ויכוח פנימי בתוך הנהגת ישראל. לא מדובר באויבים – אלא באח ואחות. וממה מתחיל הוויכוח? מדבר שנראה שולי – אודות האישה הכושית שלקח משה.

אבל מאחורי זה מסתתרת טענה עמוקה בהרבה:

"הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה?!"

זו מחלוקת על מעמד, השראה נבואית, הבחנה בין נביאים. והקב"ה מגיב – אבל לא בשקט ולא בדרך הרגילה. פתאום – בלי הכנה, בבת אחת – קורא להם לצאת:

"פִּתְאֹם אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם…"

ובהתייצבותו בענן, הקב"ה מדגיש: יש מדרגות בנבואה. ומשה –

"בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא… פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֵּר־בּוֹ…"

השיא מגיע כשמרים נענשת בצרעת. והתגובה של משה לא מתמהמהת אפילו רגע אחד. הוא לא נוקם, לא מאשים – אלא זועק:

"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ"

זו תפילה שמורכבת מחמש מילים בלבד – אבל היא נחשבת בעיני חז"ל אחת התפילות העמוקות והנשגבות ביותר.

💬 נקודה למחשבה

העלייה השביעית היא שיעור עוצמתי על גבולות התאווה, כוחה ההרסני של הלשון, אבל גם על גדלות רוח וענווה שאין כדוגמתה. משה, שמתואר כך:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם…"

הוא זה שמגלה לנו מהי ענווה אמתית – לא לבטל את עצמך, אלא להכיר את מקומך ולפעול בענווה גמורה גם כשאתה יודע שאתה הגדול שבאדם.

"שבת שלום – שבת של ביטחון, של שמירה, ושל תקווה גדולה!"

ביום שבו נשמעת הקריאה "קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ"
ביום שבו עם ישראל פותח את ספר התורה וקורא את המילים שהן גם תפילה וגם מציאות –
נברך כולנו בברכה אחת:

שישכון שלום בארץ
שחיילינו ישובו בשלום
שכל אוייב ייסוג מפניך
ושכל שונא – ינוס ויתבטל מלפניך

שה' יצא עמנו למלחמה ויעטוף אותנו בענן של כבוד
כמו אז במדבר, בין מחנה למחנה, בין זעקה לניצחון

ונזכה – דווקא מתוך הסערה – לשבת של אמונה גואלת, של מנוחה אמיתית, ושל אחדות מבורכת

שבת שלום – שבת של הגנה מלמעלה, שבת של יד נצח ישראל הנשלחת למטה.