כה א וַיְדַבֵּ֤ר יְדוָד֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַידוָֽד׃ ג שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ ד וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַידוָ֑ד שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ ה אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ ו וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ ז וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ ח וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ ט וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ י וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃ יא יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃ יב כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יג בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃
בפתיחת פרשת בהר, אנחנו שומעים את קול ה' מדבר "בהר סיני" — חידוש מיוחד, שכן עד כה נאמרו מצוות רבות מבלי לציין את המקום שבו נאמרו. כאן, התורה מדגישה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני", ומזה לומדים חז"ל על היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה – כולן מסיני, עם פרטיהן ודקדוקיהן.
❖ שנת השמיטה – מנוחה לארץ
"כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה'" – כשם שהאדם שובת בשבת מכל מלאכתו, כך גם הארץ מצווה על מנוחה אחת לשבע שנים. שישה שנים תזרע ותזמור, ובשנה השביעית תנוח – אין חריש, אין זריעה, אין קציר תבואה, ואין בצירת ענבים.
אך התורה מוסיפה כאן עומק מיוחד: השמיטה איננה רק מנוחה טכנית לאדמה, אלא "שבת לה'" – שנה שבה האדם מתרגל להרפות, לוותר, ולהאמין בביטחון שלם שהפרנסה באה מהקב"ה. זהו תרגול של אמונה ולא רק חקלאות.
❖ קדושת הפקר – השמיטה כאתגר מוסרי
בשנה הזו כל אדם רשאי לקחת מהשדה — אתה, עבדך, אמתך, גרך וגם הבהמה. הקרקע שייכת לכולם – וכאילו אומרת התורה: "כל הארץ שלי". זו שוויוניות שאין כמוה – הכוח, הממון, והאדמות – אינם קניין נצחי לאדם, אלא פיקדון זמני מיד ה'.
❖ יובל – שנה של חירות ושיבה
לאחר שבע שמיטות, מגיעה שנת היובל – שנת החמישים. היא נפתחת בתקיעת שופר ביום הכיפורים – היום הקדוש ביותר בשנה, שבו נשמעת תרועת החירות בארץ לכל יושביה. לא עוד עבדות, לא עוד ניכור – כל אדם שב אל אחוזתו ואל משפחתו. שדות חוזרים לבעליהם, עבדים משתחררים, וכל החברה עוברת תיקון פנימי עמוק.
פסגת רעיון היובל היא השיבה – שיבה אל הזהות, שיבה אל השורש, שיבה אל הבית. העולם חוזר אל נקודת האיזון.
❖ למה זה חשוב לנו היום?
בעולם שבו הרכוש והקניין תופסים מקום מרכזי, התורה אומרת: "עצור!"
– האדמה לא שלך.
– העבדים אינם רכושך.
– והזמן – גם הוא קדוש, והוא שייך לי.
ולכן אנחנו חיים לא רק בעולם של כלכלה וחומר, אלא בעולם שיש בו קצב נשימה קדוש, שבת לשבת, שמיטה לשמיטה, ויובל ליובל – שמזכיר לנו: אנחנו בני חורין תחת ריבונו של עולם.
שבוע טוב ומבורך!
