פרשת בהר – עלייה שביעית

מז וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃ מח אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃ מט אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃ נ וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃ נא אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃ נב וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃ נג כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃ נד וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃ נה כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כו א לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְדוָ֖ד אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְדוָֽד׃

הגאולה תמיד אפשרית – גם מהגר
"וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך… ונמכר לגר… גאולה תהיה לו"
אפילו כשיהודי נמכר לגוי – לא אבוד!
המשפחה הקרובה חייבת לפדות אותו – זהו ערך של אחריות הדדית.

קרוב קרוב – הגואל הראשון
הקרבה המשפחתית מחייבת:
בן דוד, דוד, או אפילו הוא עצמו אם הצליח – כולם שותפים במצוות הפדיון.
העיקרון פשוט: לא משאירים אח מאחור.

חישוב צדק – שנות עבודה לפי ערך
אם נשארו שנים רבות – ישלם יותר.
אם מעט – ישלם פחות.
הצדק נמדד כאן במספרי שנים, לא ברגשות או תחושות. זו מערכת מוסרית מדויקת.

שחרור ביובל – ערך מוחלט
אם אף אחד לא פדה אותו – הוא יוצא חינם בשנה החמישים.
כי:
"כי לי בני ישראל עבדים… אשר הוצאתי אותם ממצרים"
אנחנו לא עבדים של אף אחד – רק של ה׳.

🔥 איסור עבודה זרה – סיום עוצמתי

הפסוק המסיים:
"לא תעשו לכם אלילים… את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו – אני ה׳"

מכאן מתחילה פרשת בחוקותי, והמעבר חד:
כשהזהות הלאומית והחירות נשמרת – גם האמונה והמקדש נשמרים.
בלי זה – הכל מתערער.