לט וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃ מ כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃ מא וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃ מב כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃ מג לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃ מד וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃ מה וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃ מו וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃
עבד עברי – לא עבד, אלא אח
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך – לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כ"ה, ל"ט)
התורה קובעת גבול ברור: יהודי שנמכר – לא נעשה עבד קניין, אלא עובד זמני.
עובד עד היובל – ואז יוצא לחופשי עם משפחתו, וחוזר לאחוזתו.
יציאה לחירות – זכר ליציאת מצרים
"כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"
אין לנו רשות לשעבד את מי שהקב"ה שחרר בעצמו.
אין עבדות נצחית בעם ישראל – כי כולנו עבדי ה׳ בלבד.
לא בפרך – ולא באכזריות
"לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוהיך"
אסור לנצל או לשבור אדם, גם אם הוא במעמד נחות זמנית.
הפסוק מזכיר את יראת ה׳ – כי מי שפוגע באדם, פוגע בצלם א-לוהים.
עבדות נכרית – מותרת, אך לא מטרה
הפסוקים מדברים גם על עבדות גויים – אבל שוב, בשפה של הקשר מעשי.
לא אידאל. לא ערך. אלא מצב של תקופה.
והתורה עדיין דורשת יחס אנושי – גם לגר, גם לשפחה.
קבלה – מי פה העבד האמיתי?
לפעמים נדמה לאדם שהוא האדון – והוא שולט.
אבל הקבלה שואלת: האם אתה באמת חופשי? או שאתה משועבד לתאוותיך, לפחדיך, לחומר?
התורה משיבה: חופש אמיתי – זה רק מי שיודע להיות עבד של דבר נעלה – של ריבונו של עולם.
