יט וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ כ וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ כא וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ כב וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃ כג וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃ כד וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃
❖ ברכה משולשת מהשמים
התורה מבטיחה הבטחה נדירה:
"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה."
וכששואלים: אבל איך נחיה אם לא נזרע ולא נקצור בשנת השמיטה?
באה הבטחה פלאית:
"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית – ועשת את התבואה לשלוש השנים."
שלוש שנים של שפע: לשנה השישית, לשביעית, וגם לתחילת השמינית – עד שהתבואה החדשה תצמח.
❖ יש חשבון – ויש אמונה
התורה יודעת שאנשים לא שואלים רק שאלות אמוניות – אלא שאלות מעשיות:
"מה נאכל?" זו שאלה טבעית – והתורה אינה כועסת על עצם השאלה, אלא עונה לה מתוך רוגע ומחזקת באמונה.
הכלכלה תסתדר – אם נלך עם ה' – גם הוא ילך איתנו.
❖ הארץ – לא שלנו לנצח
"והארץ לא תימכר לצמיתות – כי לי הארץ, כי גֵרים ותושבים אתם עמדי."
זוהי תפיסה מהפכנית:
הארץ אינה קניין פרטי נצחי. האדם אינו הבעלים המוחלט. הוא אורח – שוכר – תושב זמני.
וכך גם לגבי מכירת קרקעות – תמיד יש להשאיר פתח לגאולה, להשבת הקרקע לבעליה המקוריים ביובל.
❖ הזדמנות שנייה – בלב המערכת הכלכלית
התורה שמה את הגאולה במרכז:
"ובכל ארץ אחוזתכם – גאולה תתנו לארץ."
אין בעלות שמוחקת, אין עסקאות של נצח. תמיד צריך לשאוף להשיב, לתקן, לגאול.
❖ מסר לימינו: מי כאן בעל הבית?
חכמי הקבלה מסבירים – השורש של האמונה הכלכלית נעוץ במילה "ציווי".
"וציוויתי את ברכתי."
הברכה אינה רק תוצאה של עבודה – היא נובעת מהקשר עם ה'.
השמיטה – עם הסיכון והאמון שבה – היא ביטוי האמונה שהקב"ה הוא מקור הפרנסה ולא כוחנו ועוצם ידנו בלבד.
